ע"א 7210/96- עזבון המנוח משה גרינברג נגד מנחם גצל

שמות השופטים: ת אור,ט שטרסברג כהן,י אנגלהרד

בהתאם לכך, צויין כי: "מותר לבית המשפט להיעזר בנסיבות הנלוות, כפי שהוכחו, לצורך פירוש הצוואה, אך אין ללמוד מכאן, כי ניתן לקבוע את כל תוכנה המהותי של הצוואה על סמך נסיבות הלוואי, כאשר בצוואה עצמה אינו מצויין במפורש מיהו היורש שהמצווה מתכוון להוריש לו את רכושו" (דברי השופט בך בע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(89 (2, בעמוד 94 לפסק הדין). באופן דומה, קבע השופט ברק בע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום, פ"ד לו(4) 739 בעמוד 751, כי: "אין אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה היה אומר – ולא אמר – אילו חשב בדבר, אלא אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על פי אומד דעתו. באין כל אמירה אין כל 'וו' עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה". 9. דברים אלה אינם משקפים גישה דווקנית לדיני צוואות. אדרבא, ברוח המנשבת מהם טמונה דווקא ערובה להגשמת רצונו האמיתי של המנוח. יש בגישה זו כדי להבטיח, כי הקביעה השיפוטית בדבר הנוחלים מכוח צוואה תהיה מעוגנת, באופן ברור וודאי, בהבעת רצון של המנוח אשר יש לה תוקף לפי חוק הירושה. בהקשר זה יש לזכור, כי התדיינויות בדבר תוקפן ומובנן של צוואות נערכות תמיד לאחר מותו של המוריש. בדרך כלל, על כן, לא ניתן לדעת באופן בלתי אמצעי מה התכוון להורות בצוואתו. על רקע זה, קיים תמיד הסיכון כי צדדים שונים יציגו את מערך המוטיבציות והכוונות של המנוח בפני בית המשפט בהתאם לאינטרס הצר שלהם, מבלי שהנוגע העיקרי בדבר יוכל להתייחס לנכונות הדברים. בעמידה על דרישה, כי זהות הנוחלים בעיזבון המנוח תיקבע בצוואתו, יש כדי להקטין סיכון זה במידה משמעותית.

פסק דין |01/09/1998 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 17 |עמודים – 17

בע"מ 3777/12- פלוני ואח נגד פלונית ואח

שמות השופטים: י דנציגר

שלישית, המבקשים מלינים על כך שבית המשפט לענייני משפחה אימץ את מסקנותיה של חוות הדעת שהכין המומחה, קביעה עליה סמך בית המשפט המחוזי את ידיו. כידוע, נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת מועצמת כאשר מדובר בממצאים שנקבעו על בסיס חוות דעת מומחה . לפיכך, איני סבור כי נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להתערב בהחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה לאמץ את מסקנות חוות דעתו של המומחה. כמו כן, לא השתכנעתי כי נגרם למבקשים עיוות דין בהקשר זה. 9. למעלה מן הצורך, ומבלי להתייחס דווקא למקרה שלפני אעיר, כי סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות. במידה ואכן מתעורר חשש כזה, יפנה עורך הצוואה את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית שתיערך כמובן בטרם תיחתם הצוואה. בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה הנערכת בידי עורך הדין אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה. היות שעקרון העל בדיני הצוואות הוא שמירתו של חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה יש לוודא כמצוות סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 כי המצווה אכן יודע "להבחין בטיבה של צוואה".

החלטה |08/07/2012 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 33 |עמודים – 7

ע"א 1900/96- איזבל טלמציו נגד 1. האפוטרופוס הכללי (כ היועץ המשפטי לממשלה)

שמות השופטים: א ברקש לוין,ח אריאל

לשאלה זו עשויה להיות גם חשיבות מעשית. אין לנו צורך לפסוק בה בערעור שלפנינו. די אם אציין, כי לכאורה יש ליתן עדיפות ראשונה לדיני הטעות. אחריהם יבואו הדינים בדבר השלמת החסר. בסוף הרשימה יבואו דיני הביצוע בקירוב והתחליף. אומד הדעת (הריאלי או ההיפותטי) של המצווה 19. ראינו, כי פרשנות (במובנה הצר) נותנת מובן ללשון הצוואה. אמת המידה על פיה ניתן מובן זה הינה – כמצוות סעיף 54 לחוק הירושה – אומד דעת המצווה. גבול הפרשנות (במובנה הצר) הוא גבול הלשון (הציבורית או הפרטית). אין ליתן, בדרך פרשנית, ללשון הצוואה משמעות המגשימה את אומד דעת המצווה אך שאינה ניתנת לעיגון במובנה הלשוני של הצוואה. עם זאת, הדין מכיר במספר דוקטרינות (המהוות חלק מהפרשנות במובנה הרחב) המאפשרות לשופט להגשים את אומד דעת המצווה, וזאת מעבר למובן אותו לשון הצוואה יכולה לשאת. ודוק: אין מצויה גישה כללית לפיה השופט רשאי, בכל מקרה, להגשים את אומד דעת המצווה, תהא לשון הצוואה אשר תהיה. נהפוך הוא: נקודת המוצא העקרונית הינה, שניתן להגשים את אומד דעת המצווה רק אם לשון הצוואה (הציבורית או הפרטית; המפורשת או המשתמעת) יכולה לשאת זאת. עם זאת, קיימים מצבים מיוחדים, אשר מאפשרים לשופט להגשים את אומד דעת המצווה, וזאת אף מעבר ללשונה של הצוואה. מצבים אלה מחייבים זהירות רבה. על השופט להשתכנע כי זהו אכן רצונו של המצווה. אל-לו, לבית המשפט, להעמיד עצמו במצב בו הוא עורך צוואה חדשה למוריש. בצדק ציין השופט ש' לוין כי: "אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה" (ע"א 405/88 ארנסט נ' לב (לא פורסם)).

פסק דין |12/05/1999 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 248 |עמודים – 14

ד נגד 40/80- העותר פאול קניג נגד יהושע כהן

שמות השופטים: לשעבר מ לנדוי מ אלון,א ברק,מ בייסקי,ש לוין

לדעתי, משאלה צודקת ונכונה זו, המקננת בלב כל היושבים על מדוכה קשה וטראגית זו, צריך שתבוא על פתרונה לאור ועל פי הנסיבות המיוחדות שבה נערכה הצוואה של המנוחה, הלוא היא צוואת שכיב מרע הקיימת כאחת מצורות הצוואה שנתקבלו בחוק הירושה. 5. וזה לשונו של סעיף 23 לחוק הירושה: "23. (א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה לפני שני עדים השומעים את לשונו. (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם בבית-משפט מחוזי; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. (ג) צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים". בטרם נעמוד על טיבן של הוראות סעיף זה, ועל המתחייב לגביהן לאור הוראות סעיף 25 האמור, מן הראוי לעמוד על מהותה של צוואה זו במשפט העברי, שהרי מן המפורסמות הוא כי סוג זה של צוואה נקלטה בחוק הירושה ממקורות המשפט העברי, ועקרונותיו של משפט זה צריך וידריכו אותנו, כל עוד מתיישבים הם עם נוסח החוק ומטרתו. כך נאמר מפורשות בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה (הצעת חוק הירושה, תשי"ב1952-, עמ' 72/71) וכך נקבע לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה (ראה, דרך משלי ע. א. 250/72, רוזנטל. נ. טומשבסקי, פד"י כה(1) 488, בעמ' 492). ומכל שכן שכך מצווים אנו עתה, לאור הוראות חוק יסודות המשפט, תש"מ1980-. 6. לפי המשפט העברי, צוואתו של אדם הנערכת כשהוא בריא, ובתנאים רגילים (המכונה – מתנת בריא), צריך שתלווה על ידי קנין, ובכך מוכחת גמירות דעתו של המצווה.

פסק דין |28/07/1982 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 204 |עמודים – 28

ע"א 5185/93- היועץ המשפטי לממשלה נגד רינה מרום

שמות השופטים: א גולדברג,מ חשין,ט שטרסברג כהן

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.8.93 בעז' 6527/88 שניתן על ידי כבוד השופט מ' בן-יאיר תאריך הישיבה: כ"א באלול תשנ"ד ( 28.8.94 ) בשם המערער: עו"ד עליזה אליצור בשם המשיבה: עו"ד הדסה קורל תמצית: התנגדות לקיום צוואה בטענה שהצוואה נכתבה בעת שהמנוח לא ידע בטיבה של צוואה ובהיותו נתון תחת השפעה בלתי הוגנת של הזוכה. נפסק: כבוד השופט מ. חשין (בדעת מיעוט): 1. פירוש המונח "ידע בטיבה של צוואה" א. חזקה היא על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה היא על מצווה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען שבעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו. ב. העיקר הוא חופש הרצון של המצווה, ורואים אדם כמי שידע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי נותן הוא את רכושו ולמי שהוא נותן ויודע הוא את היקף רכושו. 2. השפעה בלתי הוגנת א. במקום בו נופל פגם ברצונו של המת מצווה עלינו שלא לחלק את רכושו כדברי הצוואה הכתובה. במקרה מעין זה אין הצוואה מבטאת כלל את רצונו האמיתי של המצווה, ועל כן יש לחלק את רכושו כהוראת חוק הירושה. ב. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות. מושג זה הוא מושג מסגרת ותוכנו ימצא בהכרעות אינדיבידואליות שתיעשינה מעת לעת על פי נסיבות העניין. ג. מי שמבקש לפגום בקיומה של צוואה, עליו להוכיח כי המצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת. כבוד השופט א. גולדברג: השפעה בלתי הוגנת – ונטל השכנוע 1.

פסק דין |20/02/1995 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 365 |עמודים – 26

ת"ע (ירושלים) 12074-03-16- ב נגד א

שמות השופטים: אורית בן דור ליבל

נקודת המוצא של דיון בתביעות כגון דא הוא עקרון כיבוד רצון המת. ההנחה הגלומה בצוואה הינה שהיא מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו . כפועל יוצא, בבוא בית המשפט לבחון צוואה עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה . בית המשפט, ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואת אדם ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר. מצווים אנחנו אמנם לכבד את רצונו של המת, אך כלל לא פחות גדול הוא גם לבטל צוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהיא לא נערכה מתוך רצון חופשי אמיתי . 24. צוואה יכולה להיות בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה (סעיף 18 לחוק הירושה). הצוואה שנערכה בפרשה שלפנינו הינה צוואה בפני רשות (סעיף 22 לחוק הירושה). סעיף 22 לחוק הירושה מגדיר צוואה בפני רשות וסעיף 53 לחוק הנוטריונים תשל"ו-1976, הביא להוספת סעיף 22(ז) לחוק הירושה הקובע, כי דין נוטריון כדין שופט לעניין אותו סעיף. 8 סעיף 22 לחוק הירושה קובע: "(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם רשות של בית משפט, או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור. (ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.

ע"מ (ירושלים) 1030/06- פלונית נגד בנק הפועלים בעמ

שמות השופטים: משה רביד,משה דרורי,יוסף שפירא

יודגש כי במקרה שבפנינו, לא נטענה כל טענה כנגד תקיפות הצוואה או כושרה של המצווה, והצוואה אושרה וקוימה על ידי הרשם לענייני ירושות בהסכמה (ראה פיסקה 7 לעיל). דברים חדים יותר על חירות המצווה ואי בדיקת תוכן הצוואה, מצאנו בלשון הזהב של השופט – כתוארו אז – מישאל חשין (ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח(3), 705 , בעמ' 733 – 732 (1994)): "עקרון-יסוד הוא במשפט הצוואות – והוא ראשון ונעלה בין נעלים – כי "מצווה לקיים דברי המת". מכירים אנו בזכותו של אדם – ואדם הוא כל אחד מאיתנו – לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר-מות, וכי על-פיו יישק דבר. . . נכבד רצונו של אדם בצוואתו, ויהא רצונו שרירותי, בלתי-סביר, מקפח אף-אכזרי ככל-שיהיה. וכלשון בית המשפט בפרשת בנדל, בעמ' 106 (מפי השופט ברק): "אין לנו ענין כאן לא בתבונה ובסבירות של מעשי המנוח אף לא במידת ההומאניות שבהם. השאלה היחידה הניצבת לפנינו, היא, אם יש בהתנהגותו הכוללת של המנוח בשעת החתימה על הצוואה כדי להצביע על כך כי הוא ידע להבחין בטיבה של צוואה. " . . . 15 רצונו של אדם הוא מכבוד האדם (רצונו של אדם – כבודו). נשמור על כבוד המת והוא כבוד החי. ואולם זאת נזכור ולא נשכח: רצון הינו לעולם בן-רוחו של חופש הבחירה. ובמקום שאין בחירה חופשית, לא יקום ולא יתקיים חופש הרצון. " ושוב, יודגש כי אדם רשאי לקבוע הוראות בלתי שוות בצוואתו ביחס לילדיו. כך אירע, למשל, במקרה שהגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים, והשופטת אילה פרוקצ'יה (עת כיהנה בבית משפט זה), אישרה את הצוואה, על אף ההפליה בין שתי הבנות היורשות, כאשר לבת אחת ניתן רכוש רב יותר מזו של אחותה, ובית המשפט הסביר את הדברים כחלק מזכות אדם לצוות על רכושו, וכן בשל העדר היכולת של בית המשפט לשחזר ולבדוק מה היו מניעיו של כל הורה להעדיף ילד אחד על פני רעהו, או להפלות לרעה ילד אחד על פני רעהו (ראה: עז 188/96 – עזבון צ'צ'יק ; במאמר מוסגר אציין כי באותו תיק היו תוצאות כלכליות משמעותיות לעניין השוני בין הבנות, ככל שהדבר נוגע לחלוקת החובות של העזבון; ראה: בש"א 6297/01 אברמזון נ' צ'צ'יק).

פסק דין |21/09/2006 |מחוזי – ירושליםמאזכרים – 4 |עמודים – 17

ת"ע (תל אביב) 23328-11-09- ע.א נגד י.א

שמות השופטים: מירה דהן

והנה, למרות כלל גדול וחשוב זה באשר לכיבוד רצונו של המת – והוא – בריח – התיכון במשפט הצוואות – באים אנו – החיים, וכמו מבטלים אנו את רצונו". 16. א. הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם. חירות אדם לצוות ולהורות מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו קיבלה מעמד של זכות חוקתית בהתאם לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראה גם רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3) 97, 112-113. ב. על בעל הדין העותר לנהוג בניגוד לרצון המת, רובץ נטל הוכחה כבד מהנטל המקובל על המוציא מחברו; אין די בהעלאת ספיקות גרידא (ע"א 1212/91, קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח (3), 705, 737). צוואה נוטריונית 17. חוק הירושה התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הירושה") מכיר בארבעה סוגי צוואות, ומציב דרישות צורניות פורמליות לכל סוג צוואה. מטרת הדרישות הפורמליות – לאפשר לבית המשפט להגיע למסקנה בדבר אמיתותה של הצוואה ובדבר גמירת-דעתו של המצווה. הפסיקה הבחינה בין סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה מהווה 'צוואה' לבין דרישות פורמליות/צורניות שרשאי ביהמ"ש להתעלם מחסרונן או מפגמים שנפלו בהן ולקיים את הצוואה. הצוואה שקיומה מבוקש בהליך זה שבפני היא צוואה נוטריונית. בעניינה קובע הדין כדלקמן: סעיף 22 לחוק הירושה קובע: "(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם רשות של בית משפט, או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.

פסק דין |30/09/2014 |משפחה – תל אביבמאזכרים – 1 |עמודים – 28

ת"ע (קרית גת) 46404-10-14- פלונית נגד אלמונית

שמות השופטים: פאני גילת כהן

בנוסף, וככל שהמצווה סובל מאילמות, חרשות או עיוורון, צריך הדבר לבוא לידי ביטוי מפורש באישור הנוטריון לצד הבהרה באשר לאופן בו שוכנע הוא שהמצווה הבין משמעותה של הפעולה המבוצעת על ידו. ככל שאישור הנוטריון על עריכת צוואה בפניו עומד בתנאים הקבועים בדין באשר הובאו לעיל, הרי שהוא יהווה ראיה מספקת בהליך משפטי לכשרות הפעולה ולאישור עצמו בלא צורך בכל ראיה נוספת שהיא. בענייננו, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הנוטריון ובהליך אישור הצוואה על ידו. עסקינן, אפוא, בצוואה בפני רשות, ועל כן הנטל הרובץ על כתפי המבקש לבטלה הוא נטל מוגבר. 28. טענות המתנגדת לפיהן אין המדובר בצוואה בפני רשות היות שלא נערכה בידי הנוטריון אשר אישר עריכתה – דינן להידחות. כפי שצוין לעיל, סעיף 22 לחוק הירושה מציב בפני המצווה שתי חלופות להבעת רצונו באשר לגורל רכושו לאחר הסתלקותו מן העולם בפני הרשות: האחת, בעל-פה, והשנייה, בכתב ובהגשת המסמך המבטא רצונו לידי הרשות. אין כל חובה שבדין כי הצוואה עצמה תיערך ע"י הרשות. 29. בענייננו אין חולק, כי המצווה לא הביע רצונו בעל פה בפני הנוטריון. על כן, יש לפנות לחלופה הנוספת הקבועה בסעיף 22 לחוק הירושה. 8 30. אין בידי לקבל טענות המתנגדת לפיהן פרשנות התיבה "המצווה עצמו" שבסעיף היא הטלת חובה על המצווה לכתוב בפני הנוטריון את צוואתו ולמסרה לידיו על מנת שיאשרה. פרשנות זו שגויה ומרחיקת לכת לדעתי. 31. לאורו של עקרון העל בדיני הירושה – קיום רצון המת, הרי שהפרשנות המתקבלת יותר על הדעת היא הטלת חובה על המצווה להתייצב בעצמו בפני הרשות כשבידו מסמך בכתב המפרט רצונו בכל הנוגע לעיזבונו שיוותר אחר מותו, לצד הטלת חובה על הרשות לוודא, טרם מתן האישור למסמך, המכיר בו כצוואה, כי זהו אכן רצונו.

פסק דין |17/10/2018 |משפחה – קרית גתמאזכרים – 1 |עמודים – 27

ת"ע (נצרת) 1320/04- ס.ק. נגד ס.ק. ואח

שמות השופטים: סארי גיוסי

המבקש לעשות צוואה בפני בית המשפט, רשם של בית משפט, חבר בית דין דתי או רשם לענייני ירושה (להלן – רשות), יגיש לרשות בקשה על כך בכתב ויפרט בבקשתו אם דברי הצוואה יהיו בעל פה או בכתב. ב. הצוואה תיעשה בפני שופט, רשם של בית משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית דין דתי, ודברי הצוואה כפי שהוגשו לרשות או נרשמו בידיה (להלן – נוסח הצוואה) יימסרו למצווה. ג. תיק הבקשה יהיה תיק נפרד אשר יכלול את פרוטוקול הדיון אשר יפרט את דרך עשיית הצוואה לרבות הצהרת המצווה כי הצוואה נעשתה ברצון חופשי; נוסח הצוואה לא יצורף לתיק". 11. מכל המקובץ מתחייבת המסקנה, כי עת בוחנים את כשרותה של צוואה שנערכה בפני רשות יש לבדוק קיומם של מרכיבים ודרישות אלה: 1. הצוואה נאמרה בפני רשות, או הוגשה לרשות על ידי המצווה עצמו, בהתאם לסעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה; 2. הוגשה בקשה בכתב לרשות – תקנה 7(א) לתקנות הירושה; 3. הבקשה מציינת האם דברי הצוואה יהיו בעל פה או בכתב – תקנה 7(א) סיפא; 4. תיק הבקשה מכיל פרוטוקול של הדיון, לרבות הצהרת המצווה, כי הצוואה נעשתה מרצון חופשי – תקנה 7(ג) לתקנות; 5. דברי המצווה נקראו בפניו על ידי הרשות – סעיף 22(ב) לחוק הירושה; 6. המצווה הצהיר בפני השופט או חבר בית הדין שזו צוואתו – סעיף 22(ב) הנ"ל; 7. הרשות אישרה על פני הצוואה שהיא נקראה בפני המצווה, בהתאם לסעיף 22(ב) לחוק; 8. הרשות אישרה על פני הצוואה שהמצווה הצהיר שזו צוואתו, בהתאם לסעיף 22(ב) הנ"ל. במקרה שלנו הרי שהצוואה בה עסקינן לוקה בכל אחת ואחת מהדרישות המפורטות לעיל.

פסק דין |28/02/2011 |משפחה – נצרתמאזכרים – 2 |עמודים – 14