עורך דין דיני תעבורה בתל אביב

רע"פ 6904-01- אביב מוזס נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: א ריבלין

המבקש הצביע על צו התעבורה (עבירות קנס), התשל"ז1976- (להלן – צו התעבורה) המסמיך, בין השאר, עיריות להכריז על עבירת קנס בחוקי עזר לגבי "חניה או העמדת רכב במקום חניה מוסדר" (ראו חלק ג' לתוספת לצו התעבורה הנ"ל). על עניינו של המבקש חל חוק העזר לעירית תל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד1984- (להלן – חוק העזר). המבקש טען כי עבירת הקנס, לאור גדרי ההסמכה, יכולה לחול רק על מקומות חניה מוסדרים, ואין היא יכולה להתייחס לחניה במקומות חנייה אסורים (מלבד אלה הנקובים בתקנה 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-, שעניינו של המבקש אינו נופל לגדרם). היות והעבירות שיוחסו לו לא נגעו לחניה במקום חניה מוסדר, טען המבקש כי לא הייתה סמכות להעמידו לדין מכוח חוק העזר. טענתו המרכזית השנייה של המבקש הייתה כי העבירה שיוחסה לו התבססה על סעיף 6(א)(2) לחוק העזר האוסר חניה אסורה על פי תמרור שהוצב כדין. טען המבקש כי הנטל להוכיח כי התמרור הוצב כדין מוטל על המאשימה, ובנטל זה היא לא עמדה. משכך, היה מקום לזכותו מההאשמות שהואשם בהם. 3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) דחה את ערעורו של המבקש. אשר לטענתו המרכזית הראשונה קבע בית המשפט כי סמכות העירייה נובעת לא רק מכוח צו התעבורה אלא גם מכוחה של פקודת התעבורה , התשכ"א1961- (להלן – פקודת התעבורה), ולכן היה בסיס להעמידו לדין. אשר לטענתו המרכזית השנייה, קבע בית המשפט כי הנטל להראות שהתמרור הוצב שלא כדין מוטל היה על המבקש, זאת, בין השאר, מכוחה של חזקת התקינות העומדת לה לרשות המינהלית במעשיה, ומכוחה של תקנה 22(א) לתקנות התעבורה הקובעת כי לנאשם תעמוד טענת הגנה טובה כנגד התמרור אם יוכיח ש"הוצב, סומן או נקבע שלא כדין".

החלטה |29/12/2001 |בית המשפט העליון

ע"פ 78-70- דב פוקס נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: ברנזון ח כהן,ויתקון

– א. (1) תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, מתכוונת למקרה שבו – מבחינת הבדל הזמן והמרחק – סדר הגיעם של כלי הרכב השונים לצומת ניתן להיקבע באופן ברור ומתקבל על הדעת, וממילא מקרה שאינו ניתן לקביעה כזאת נופל לגדר תקנה 67(ב). (2) אין להרחיב את תחולת תקנה 70 לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, על מקרה בו יוצא רכב ממגרש חניה, שהמעבר ממנו לכביש הינו, כשלעצמו, דרך. (3) הפתרון המעשי ומחוייב המציאות לשם הסדרת התנועה היה להציב תמרור "עצור" או תמרור המציין זכות קדימה לתנועה שבכביש ביציאה ממגרש החניה. הערות: להרשעה בעבירה לפי תקנה 47 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-, עיין ע"פ 415/68 – אבא כרמל נגד מדינת ישראל; פד"י, כרך כב (2), ע' 803. ערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (י' גביזון, נשיא תורן, והשופטים א' חלימה, ש' ולנשטיין), מיום 11.1.70 ,ב-ע"פ 494/68 לפיו נדחה ערעור המערער על פסק-דינו של בית-משפט השלום, תל-אביב-יפו (ר' קורת, שופט תעבורה), מיום 12.9.68 , ב-תי"פ 3521/67, המרשיע את המערער בנהיגת רכב באי-זהירות ובאי- מתן זכות לרכב הבא מימין, עבירות לפי תקנות 14 (ג), 67 (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, וסעיף 38 (3) לפקודת התעבורה, ודן אותו לתשלום קנס בסך 200 ל"י או 40 ימי מאסף תמור תו ולפסילה על-תנאי של רשיון הנהיגה שלו למשך שלושה חדשים. הערעור על גזר-הדין נתקבל בחלקו. ד' ריס – בשם המערער ע' נתן, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבה אזכורי חקיקה: תקנות התעבורה 67(ב) תקנות התעבורה 14 (ג) תקנות התעבורה 67(א) תקנות התעבורה 70 תקנות התעבורה 67 תקנות התעבורה 69 פקודת התעבורה 38(3) פסק דין השופט ויתקון: המערער נמצא אשם בעבירות על תקנה 67 (ב) ועל תקנה 14 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-.

פסק דין |27/05/1970 |בית המשפט העליון

רע"פ 8952/15- בדר עומרי נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: ח מלצר

של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר בן-יוסף) מתאריך 26.11.2015 ב-עפ"ת 7102-09-15 בשם המבקש: עו"ד מוחמד עומרי החלטה 1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף) בעפ"ת 7102-09-15, מתאריך 26.11.2015 , בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט א' זרזבסקי) ב-ת"ד 4180-08-13, מתאריך 16.07.2015 . אביא להלן בתמצית את הנתונים הדרושים להכרעה במכלול. רקע עובדתי 2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו את העבירות הבאות: אי ציות לתמרור 302 (עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשנ"א-1961, ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה , התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה)); ונהיגה בקלות ראש (עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה). 2 3. לפי עובדות כתב האישום, בתאריך 07.06.2012 , המבקש נהג באוטובוס ציבורי בחניון רידינג בעיר תל אביב-יפו מכיוון מזרח לכיוון מערב, תוך שהוא מתקרב להצטלבות עם כביש היציאה מהחניון לעבר שדרות רוקח (להלן: ההצטלבות). בסמוך להצטלבות הנ"ל, מוצבים משני צדי הדרך בכיוון נסיעת המבקש תמרור 302 ("עצור ותן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה"). עוד עולה מכתב האישום, כי המבקש נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, נכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לאוטובוס נוסף שנכנס להצטלבות מימינו, ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מההתנגשות, האוטובוס הנוסף נהדף לעבר אוטובוס אחר אשר חנה לימינו בהצטלבות, וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. 4. בתאריך 14.07.2015 , בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

החלטה |02/02/2016 |בית המשפט העליון

ת"א (תל אביב) 200090-02- מנורה חברה לביטוח בעמ-תא נגד גולן יואל

שמות השופטים: חג יחיא

תקנה 21 לתקנות התעבורה קובעת – "21. חובתו של עובר דרך (א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות. (ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא – (1) יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך; (2) יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור; (3) יפריע את התנועה ולא יעכבנה; (4) יסכן חיי אדם. (ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". ואילו תקנה 49 קובעת – " 49. ריווח בין רכב לרכב (א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה. (ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב עלי לציין כבר עתה כי הטיעון אשר בסעיף 7 לכתב ההגנה הינו "טיעון סל" , לתוכו מכניס המנסח את כתב ההגנה כל טענה אפשרית , ללא ביסוס וללא התייחסות ספציפית למקרה הנדון , ובו יש יחוס גורף של פרטי רשלנות לצד שכנגד, מבלי שיעמוד מאחורי הטענה כל טיעון אמיתי . שכן כיצד ניתן ליחס לעדת התביעה את הפרת האמור בתקנה 21 (1)(2) (3) , או את האמור בתקנה 49 בעניין אי שמירה על רווח מהרכב אשר לפניה תוך כדי נסיון הדיפת האחריות מעל נהגה של הנתבעת באשר לפגיעה ברכב התובעים מאחור .

פסק דין |07/10/2003 |שלום – תל אביב

ע"פ (תל-אביב-יפו) 70230/02- פרקליטות מחוז תא- פלילי נגד סולטן שמעון

שמות השופטים: ברוש שרה

דין 1. לפני ערעורה של המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב – יפו, (השופט אלי ספיר), מיום 16.1.02 בת"ע (ת"א) 13451/01. המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של אי ציות לתמרור "עצור" ונהיגה רשלנית, עבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 (להלן – "התקנות") ובסעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה נוסח חדש תשכ"א – 1961 (להלן – "פקודת התעבורה"), ונגזר עליו עונש של שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס כספי בסך 1,500 . הערעור נסב על קולת העונש בכלל, ועל הימנעות בית משפט קמא מלהשית על המשיב עונש של פסילה בפועל, בפרט. 2. בית משפט קמא מצא שלא להטיל על המשיב עונש של פסילה בפועל מנסיבות מיוחדות אלה: המשיב הודה באשמה, החבלה הינה חבלה מינורית ולא חבלה של ממש, והמשיב, הנוהג מזה שלושים שנה, לא הורשע מעולם בגרם תאונה ברשלנות. 3. ב"כ המדינה טוען בערעורו, כי לחובת המשיב עבר תעבורתי מכביד הכולל שלושים ושמונה עבירות תעבורה שונות, רובן עבירות בטיחות: שתי הרשעות בגין נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה ברמזור אדום וארבע הרשעות קודמות, בגין אי ציות לתמרור עצור ועוד. לטענתו, עברו התעבורתי של המשיב, אופי העבירה בה הורשע, הוראות סעיף 38(2) לפקודת התעבורה ומדיניות הענישה המרתיעה, שנועדה לבער את נגע תאונת הדרכים, כל אלה, מחייבים הטלת פסילה בפועל, לפחות לתקופת פסילת החובה הקבועה, לצד הטלת פסילה על תנאי וקנס. עוד מדגיש ב"כ המדינה, כי העבירה בה הורשע המשיב, מחיבת פסילה בפועל לתקופה של שלושה חודשים וניתן לסטות ממנה, רק בהתקיים טעמים מיוחדים לכך.

פסק דין |15/01/2003 |מחוזי – תל אביב

עפ"א (תל-אביב-יפו) 80165/99- אביב מוזס נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: ד ברלינר,ז ה,י שטופמן

התמרורים, על פי חוק העזר, ולענייננו: התמרור האוסר חניה אליו מתייחס סעיף 6(א)(2) לחוק העזר, הוא תמרור "כמשמעותו בתקנות התעבורה" (סעיף 1 לחוק העזר). תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, היא הוראה נורמטיבית כללית המיועדת לכל עובר דרך בכל מקום שהוא: "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". ממילא, מחייבת ההוראה גם עובר דרך בעיר תל-אביב-יפו, לגבי תמרור כמשמעותו בתקנות התעבורה. העבירה על פי סעיף 6(א)(2) היא אי ציות לתמרור כזה – ממילא – איפוא – חלה גם הסיפא, בדבר נטל הראיה המוטל על מי שרוצה לטעון כי התמרור הוצב או נקבע שלא כדין. 17. גם חזקת התקינות, על פי דיני המשפט המנהלי, מחייבת להגיע לאותה מסקנה, גם ללא הוראת תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 6(א)(2) לחוק העזר, על פי תכליתה ומטרתה – תוביל אף היא לאותה מסקנה. לא מתקבל על הדעת, שבעבירת חניה, הנחשבת בין העבירות הקלות ביותר, אך גם הנפוצות ביותר, התכוון מתקין חוק העזר להעמיס על התביעה בכל מקרה ומקרה, באלפים או בעשרות אלפים תיקי החניה, את הנטל להוכיח שהתמרור הספציפי הוצב כדין. הרי אין להניח, כי מתקין חוק העזר סבר שקיימת תופעה של תמרורים שהוצבו שלא כדין. ועוד: מה ההיגיון להטיל נטל כזה על התביעה בעבירה לפי סעיף 6(א)(2) דווקא, בעוד שבעבירה על פי סעיף 6(א)(1) – שהיא עבירה זהה כמעט של אי ציות לתמרור – אין התביעה נושאת בנטל זה.

פסק דין |18/07/2001 |מחוזי – תל אביב

ת"ד (תל אביב) 11118/09- מ.י. ענף תנועה ת"א נגד אלכסנדר אפטקמן

שמות השופטים: דלית ורד

כתב אישום בגין: – אי ציות לתמרור ב-36 – עבירה על תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 (להלן – תקנות התעבורה). בקשר עם סעיף 38(2) וסעיף 27ב לפקודת התעבורה, תשכ"א 1961 (להלן – פקודת התעבורה). – נהיגה בקלות ראש – עבירה על סעיף 62(2), בקשר עם סעיף 38(2) וסעיף 27ב לפקודת התעבורה. – אי עצירה במקום תאונה – עבירה על תקנה 144(א)(1) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. – אי מסירת פרטים – עבירה על תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. – אי הודעה על תאונה – עבירה על תקנה 144(א)(4) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. – אי הגשת עזרה – עבירה על תקנה 144(א)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 27.4.2008 בשעה 17:30, נהג הנאשם ברכב מסוג "יונדאי" מספר רישוי 5123014 (להלן – הרכב או רכב הנאשם) ברחוב בר יוחאי בתל אביב, מכיוון מזרח למערב, והתקרב לצומת עם רחוב הרצל (להלן – הצומת). 2 ברחוב בר יוחאי בסמוך לצומת, מוצבים בימין הדרך בכיוון נסיעת הנאשם תמרור ב-36, שהוראתו: "תן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה" וכן תמרור ב-42 המורה על נסיעה מותרת ימינה. כמו כן, על הכביש בכיוון נסיעת הנאשם מסומן חץ המורה על פניה ימינה בלבד. אותה עת רכב גרייגר תומר (זיו) (להלן – רוכב הקטנוע או רוכב הקטנוע המעורב), קטנוע מסוג "פיאג'ו" מספר רישוי 5524350 (להלן – הקטנוע), ברחוב הרצל מכיוון דרום לצפון, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם, והתקרב לצומת.

הכרעת דין |07/09/2014 |בית המשפט לתעבורה – תל אביב

ת"ק (ראשון לציון) 6647-03-24- אבלין בלולו נגד ' הראל חברה לביטוח בע"מ

שמות השופטים: לימור נסים לב

כך, תקנה 64 (ב) (2) לתקנות תעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") קובעת כי נוהג רכב היוצא ממקום חניה לכלי רכב והוא עומד להיכנס לדרך יאט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש. תקנה 66 לתקנות מוסיפה כי "לא יסיע אדם רכב שעמד או חנה בצד הכביש אלא לאחר שהבטיח כי אפשר להיכנס למסלול התנועה ללא סיכון או הפרעה לעוברי דרך". תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם". על הנהג לנהוג בזהירות תוך תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות והבחנה בכל תנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך". 11. עם זאת, גם אם האחריות רובצת לפתחה של נהגת הנתבעת, הרי שבנסיבות דנן אני סבורה כי לנהג התובעת יש אשם תורם בשל כך שהיה עליה לצפות כי בנסיעה בחניון באזור מסחר הומה אדם עשויים לצאת מהחניות רכבים נוספים ולכן להתאים את נסיעתו לדרך ולהאט באופן שיאפשר לו לבלום ככל שיבחין ברכב המנסה לצאת. לא למותר לציין כי כבר נקבע בפסיקה כי מתן זכות קדימה אינה זכות מוחלטת וכי על נהג, שלו זכות הקדימה, להיות ער לנעשה בכביש (ראו: ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט (2) 341, 343 (1975); רע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן , פסקאות 11/10 [פורסם בנבו] ( 26.11.2018 ). 12.

פסק דין |16/12/2024 |ביעות קטנות – ראשון לציון