ע"פ 634/19- שמעיה יהושע גבאי נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: נ סולברג,ד מינץ,י אלרון
like
dislike
copy
enlarge
בשל כל אלה יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. 11. מכאן לערעור על גזר הדין. כידוע, ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שנפלה בהם טעות מהותית או שמתקיימת בהם חריגה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים (עניין ועדיה, בפסקה 82). ענייננו אינו נמנה עם מקרים אלו. בית המשפט המחוזי שקל את כל השיקולים הצריכים לעניין והגיע לתוצאה עונשית מאוזנת. במקרה קודם עמדתי על הצורך בענישה הולמת ומחמירה על עבירות של גרימת מוות בתאונת דרכים, והדברים יפים גם לכאן: "מאות בני-אדם מוצאים את מותם מדי שנה בכבישים. אין המדובר ביד הגורל בלבד: לא אחת תאונות קטלניות מתרחשות כתוצאה מקלות דעתם של נהגים הנוטלים סיכונים בלתי סבירים ומפרים את הוראות כללי התעבורה על מנת לקצר את משך זמן נסיעתם עד להגעה למחוז חפצם. בית משפט זה שב והדגיש את הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה בגין עבירות תעבורה המביאות לגדיעתם של חיי אדם בטרם עת. 9 מדיניות ענישה זו נחוצה לשם הרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות תעבורה ומפני נטילת סיכונים בלתי סבירים אשר יש בהם כדי לסכן חיי אדם. בכך, תורמת מערכת המשפט את חלקה במאבק המתמשך בתאונות הדרכים הגובות קורבנות כה רבים כעניין שבשגרה . . . זאת ועוד, נקבע כי על רמת הענישה בגין הרשעה בעבירות תעבורה קטלניות להלום את חומרת המעשים ותוצאותיהם ואילו נסיבותיו האישיות של נאשם במקרים אלו מתגמדות לנוכח התוצאות הקשות להן גרם" (ע"פ 4908/18 אל עסייוינ' מדינת ישראל, פסקה 10 ( 7.11.2019 )). כמו כן, קראנו את דברי אם המנוחה במכתב לבית המשפט המחוזי, ובו תיארה בכאב רב, וליבי עימה, את תחושת האובדן של אישה צעירה בראשית חייה ואת ההשפעות הנוספות של מותה.
פסק דין |
25/02/2020 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 12 |
עמודים – 12
רע"פ 1739/18- אברהם בן ששון נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א שהם
like
dislike
copy
enlarge
ביום 23.02.2017 , קבע בית המשפט לתעבורה, כי "גם לאחר ששמעתי את הנאשם ובחנתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי מקום לשנות מהחלטתי". 4 4. בו ביום, ניתן גזר דינו של בית המשפט לתעבורה. בפתח גזר הדין ציין בית המשפט לתעבורה, כי המבקש נוהג ברכב משנת 1984 ולחובתו 31 הרשעות קודמות, מסוג "ברירת משפט". בהמשך, הבהיר בית המשפט לתעבורה, כי הקו המנחה בפסיקה הנוהגת, לגבי מדיניות הענישה הראויה בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית הינו השתת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. זאת, בשל הפגיעה בערך העליון של שמירה על חיי אדם. בית המשפט לתעבורה הטעים, בהקשר זה, כי "מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלה נועדה להלחם בנגע תאונות הדרכים הקטלניות ומטרתה להעביר מסר ברור לציבור לפיו, ככלל, יוטל עונש של מאסר בפועל על מי שגרם בהתנהגות הרשלנית לתוצאה קטלנית". בהמשך, קבע בית המשפט לתעבורה, כי נסיבות המקרה מצביעות על קיומה של "רשלנות ברמה נמוכה, כאשר קיימת רשלנות תורמת ניכרת להולך הרגל אשר עמד מחוץ לרכבו בנתיב האמצעי בכביש 6". לפיכך, קיבל בית המשפט לתעבורה את ההסדר שהוצע על ידי הצדדים, לפיו מתחם הענישה יחל במאסר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות. לאחר זאת, התייחס בית המשפט לתעבורה לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ובכלל זה, למצבו הרפואי של המבקש; ולעובדה כי המבקש לקח אחריות על התנהגותו והודה במיוחס לו. לאור האמור, גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות ב"משטרת הרצליה"; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש עבירה בה הורשע או עבירה של נהיגה בזמן פסילה, למשך 3 שנים; 3 שנות פסילה בפועל, בניכוי 3 חודשי פסילה מנהלית שהושתו על המבקש, אשר ירוצו במצטבר לכל פסילה אחרת שהוטלה עליו; 10 חודשי פסילה על תנאי, למשך 3 שנים; פיצוי כספי לאלמנת המנוח, בסך 10,000 ; וקנס בסך 4,000 .
החלטה |
27/03/2018 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 16 |
עמודים – 7
רע"פ 6443/12- שאול לידסקי נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א רובינשטיין
like
dislike
copy
enlarge
הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם). בית המשפט לתעבורה מונחה על-ידי בית המשפט המחוזי ומחויב בפסיקתו של בית משפט זה, והוא הדין לתביעה במדיניותה, והשאלה – בכל הכבוד וההערכה – אינה מדיניות של מותב פלוני בבית המשפט לתעבורה, אלא החוק והתקדים המחייב. אלה מושכלות ראשונים (ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה). כל עוד לא שינה המחוקק את גישתו, קביעתו בדבר עונש המינימום בעינה. בית המשפט המחוזי ציטט אל נכון מפסיקתו של בית משפט זה ברע"פ 3638/12 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כדלקמן: "נזכור כי הנהיגה בשכרות היא מן הרעות החולות שבכביש, שסכנתן בצדן ועלולות לגרום לאסונות, בחינת 'מכונת מוות נעה'. ההחמרה היא גישת המחוקק, וסטיה ממנה היא חריג, והמחמיר אינו מפסיד". בסעיף 39א לפקודת התעבורה קבוע עונש מינימום בגין עבירה של נהיגה בשכרות, העומד על שנתיים פסילה בפועל, אולם "רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר" (לא למותר לציין כי במקרה של רצידיביזם תוך שנה הפסילה הסטטוטורית היא לארבע שנים). ו. נסיבות מיוחדות אין משמען חיים נורמטיביים גרידא, דבר שמצופה מכל אדם, אלא מעבר לכך. כמובן ככל שהמדובר בעבריין שכרות או תעבורה בכלל השב על עבירותיו, ניתן אף, במקרים המתאימים, להוסיף על פסילת המינימום, שהמחוקק ראה כרף ה"רגיל" לענישה; אך מכל מקום בכל האהדה לאדם ללא עבר פלילי ולחייל, האהדה הגדולה יותר היא לציבור באי הכביש, נהגים והולכי רגל, שלא ייפגעו חלילה מנהיגתו של מי שאדי האלכוהול בגופו, ושיקול דעתו עלול להיות פגום, ופסילת המינימום תחול.
החלטה |
08/09/2012 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 83 |
עמודים – 4
רע"פ 7257/12- גדעון סנדרוביץ נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א שהם
like
dislike
copy
enlarge
עוד עולה מעובדות כתב האישום, כי המבקש נהג בקלות ראש, לא האט את מהירות נסיעתו עת שהתקרב לאותו מעבר חצייה, לא שם את ליבו לתנאי הדרך, ולא אפשר לנפגעת להשלים את חציית הכביש בבטחה. 4. כתוצאה מהתאונה נפגעה הולכת הרגל פגיעה רב-מערכתית – קוגניטיבית ופיסית – קשה ביותר, אשר בעטייה נאלצו רופאיה להרדימה ולהנשימה למשך מספר חודשים. בסופם הועברה לשיקום ממושך במחלקה סיעודית בבית-החולים, כאשר היא מרותקת למיטתה ולכיסא גלגלים, ונזקקת לעזרה צמודה בכל תפקודי היומיום. לאחר כ-8 חודשים שוחררה הנפגעת לביתה, ומאז ועד היום היא נזקקת לעזרתם הקבועה של שני מטפלים צמודים. כתוצאה מפגיעות אלו, הכיר המוסד לביטוח לאומי בנפגעת כנכה בשיעור של 100 לצמיתות, וכנכה תפקודית בשיעור של 175. 5. בבית-המשפט לתעבורה, לאחר שכפר תחילה בעובדות כתב האישום, חזר בו המבקש מכפירתו והודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. על יסוד הודאה זו, הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לנוכח עמדת המדינה להטלת מאסר בפועל בעניין הנדון, התבקש שירות המבחן, על-ידי בית-המשפט לתעבורה, להכין תסקיר מבחן על-אודות המבקש. בתסקיר המבחן שהוגש לבית-המשפט לתעבורה, ביום 19.04.2012 , הומלץ, לאור עברו הנקי, השפעת התאונה עליו ו"הרקע הנורמטיבי" של המבקש, כי המבקש ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות, וכי הוא יופנה לסדנה טיפולית לנהגים פוגעים. 3 6. בשלב הטיעונים לעונש התייחס המבקש לשתי טענות מרכזיות, הפועלות, לטעמו, לטובתו.
החלטה |
17/10/2012 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 24 |
עמודים – 7
רע"פ 3616/13- רמו רז נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א שהם
like
dislike
copy
enlarge
בית המשפט ציין, כי לא כך נהג המבקש כאשר התמיד בנהיגה מסוכנת ובאי-ציות לחוקי התנועה. אשר לטענה כי גזר דינו של בית המשפט לתעבורה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נפלה טעות בגזר דינו המנומק של בית המשפט לתעבורה, והוסיף כי, "עיינתי עיין היטב באסופה של פסקי הדין שהומצאו על ידי ב"כ ועלי לציין כי יש פסיקה לכאן ולכאן. אני בדעה כי יש מקום להעלות את רף הענישה בעבירות תעבורה". עם זאת, החליט בית המשפט המחוזי להקל, במידת מה, בעונשו של המבקש ולהעמיד את רכיב המאסר בפועל על 8 חודשים, תחת 12 חודשי המאסר שהושתו עליו. יתר רכיבי גזר הדין, נותרו ללא שינוי. 8. ביום 21.5.2013 , הגיש המבקש, באמצעות בא כוחו עו"ד דור לוי, את הבקשה לרשות ערעור המונחת לפניי. לטענת המבקש, מעוררת הבקשה מספר שאלות משפטיות רחבות היקף, אשר זכו לכותרות הבאות: "האם לחלוף הזמן יש משקל בענישה"; "האם יש להעניק 'גלגול שלישי' בשל סטייה ניכרת ממדיניות הענישה"; "האם הסתמכות הערכאה הדיונית על גזרי דין מוטעים ומטעים יוצרת עיוות דין"; "האם הכנסת שיקול זר למכלול השיקולים במתן העונש פוגעת בעיקרון הצדק"; "האם ניתן לגזור דינו של נאשם למאסר ללא קיום מצוות המחוקק בעניין תסקיר הולם"; "כיצד יש להחיל את תיקון 113 לחוק העונשין "; "החמרת הענישה שלא בצדק לנוכח מצג רפואי שגוי". דיון והכרעה 9. לאחר עיון בבקשה לרשות ערעור ובצרופותיה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא מלפנינו, כי בקשה לרשות ערעור לפני בית משפט זה, שמורה אך לאותם מקרים המעלים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לה, וכן, במקרים יוצאי דופן, אשר עולה מהם חשש מפני עיוות דין או המגלים אי-צדק כלפי המבקש (ראו, רע"פ 3385/13 דימיטשטיין נ' מדינת ישראל ( 29.5.2013 ); רע"פ 3217/13 סמאר נ' מדינת ישראל ( 20.5.2013 ); רע"פ 2122/13 דבש נ' מדינת ישראל ( 9.5.2013 )).
החלטה |
03/06/2013 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 48 |
עמודים – 6
ע"פ 2814/08- דוויחי אבו ראשד נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: י דנציגר
like
dislike
copy
enlarge
ב"כ המשיבה ציין כי אמנם מדובר בתאונת דרכים, אולם המבקש הורשע בעבירת ההריגה, שהיא עבירה חמורה ביותר, וכי קיים אינטרס ציבורי לאכיפה והרתעה יעילה, שתתבטאנה במיצוי הדין, מהר ככל האפשר, עם מבצעי עבירות תנועה חמורות. בהקשר זה ציין עוד ב"כ המשיבה כי למבקש עבר תעבורתי עשיר – הכולל 123 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, אשר חלקן אינן עבירות "טכניות" בלבד (וכוללות עבירה של אי ציות לתמרור עצור, אי ציות לרמזור, אי ציות לתמרור הוריה אחר, אי שמירת רווח, אי ציות לחיצי נתיבים ועוד). על המבקש הושתו שלוש שנות מאסר, ואין מדובר בפרק זמן קצר אשר מעלה חשש כי המבקש יסיים לרצות את עונשו בטרם יישמע ערעורו. אשר לסיכויי הערעור, טען ב"כ המשיבה כי הכרעת הדין נסמכה על עדותם של חמישה עדי ראייה שהעידו שרכב הטויוטה נכנס לצומת כאשר אור ירוק דולק בכיוון נסיעתו (למול עדותם של חמשת עדי הראיה, ניצבת בדד גרסתו של המבקש) וכן על עדותם של שני עדים שהעידו ביחס לתקינות של מערכת הרמזורים בצומת. כל אלה מובילים למסקנה כי נמוכים סיכוייו של המבקש לזכות בערעור. דיון והכרעה 8. הכלל הוא שעונש מאסר יש לבצע באופן מיידי ואין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה. הכלל מעוגן בתפיסה כי עם תום המשפט בערכאה הדיונית, משנקבע כי הוכחה האשמה מעבר לספק סביר, נשללת מן המורשע חזקת החפות. 9. ככלל, הפעלת שיקול הדעת לצורך ההכרעה בשאלת עיכוב ביצוע עונש מאסר כרוכה באיזון בין שיקולים הנוגעים, מצד אחד, לאינטרס הציבורי, ומצד שני, לאינטרסים של הפרט הנדון (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 267 (2000) (להלן: עניין שוורץ)).
החלטה |
06/04/2008 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 1 |
עמודים – 3
רע"פ 6184/13- מיכאל אדר נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א שהם
like
dislike
copy
enlarge
בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי בית המשפט לתעבורה, בחן את תסקיר שירות המבחן וההמלצות הכלולות בו, ונתן דעתו למצבו הרפואי של המבקש, וקבע כי, במכלול השיקולים, הושת על המבקש עונש ראוי. כמו-כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי גזר הדין במקרה דנן, נאמן להלכה הפסוקה, בעבירות של גרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים, ועקרונות ההלכה ייושמו בו נכונה. לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי אין להתערב בעונש, אשר נגזר על המבקש, שכן אין בו משום "סטיה של ממש ממדיניות הענישה הראויה". הבקשה לרשות ערעור 6. ביום 22.8.2013 , הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, עו"ד אשר ארבל, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. הטיעון העיקרי הנשטח בבקשה הינו, כי נגזר על המבקש עונש ה"חורג חריגה של ממש לחומרא ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים", וזאת, לאור נסיבותיו האישיות, ולנוכח נסיבות ביצוע העבירה. לעניין אחרון זה, נטען על-ידי המבקש, כי "אין זה אירוע רגיל של תאונה בכביש ואמות המידה לרבות מדיניות ההרתעה צריכות להיות שונות". דיון והכרעה 7. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא, בשיטת משפטנו, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן למקרים, יוצאי דופן, בהם ניכר חשש מפני עיוות דין או מתגלה אי-צדק מהותי (רע"פ 5115/13 שרון נ' מדינת ישראל ( 8.9.2013 ); רע"פ 5212/13 שמעון נ' מדינת ישראל ( 29.8.2013 ); רע"פ 5168/13 גורדיצקי נ' מדינת ישראל ( 22.8.2013 )). הבקשה שלפניי נסובה סביב עניינו הפרטני של המבקש, היא אינה מגלה כל סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, והיא אינה מעוררת שיקולי צדק התומכים בקבלתה, ועל-כן, דינה להידחות.
החלטה |
11/09/2013 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 1 |
עמודים – 4
עפת (ירושלים) 11553-04-11- מדינת ישראל נגד גוטשל יהודה
שמות השופטים: אמנון כהן
like
dislike
copy
enlarge
בהמשך לכך, וכפי שכבר ציינתי לעיל, גם אם בתי משפט אחרים, כפי שסקר ב"כ המשיבים בהרחבה, מצאו בנסיבות כגון מצב כלכלי קשה, היעדר עבר תעבורתי או עבר תעבורתי לא מכביד, רמת שכרות נמוכה, הודאה באשמה וחיסכון בזמן שיפוטי כי הן מהוות "נסיבות מיוחדות", הרי שאין בכך כדי להביאני לסטות מן ההלכה החד משמעית של בית המשפט העליון, שקבעה, כי נסיבות אלה אינן נסיבות מיוחדות כמצוות סעיף 39א סיפא. כפי שכבר ציינתי, מחויב אני להלכתו של בית המשפט העליון ולה בלבד: "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט זולת בית משפט עליון" (סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה). בשולי הדברים אך אומר באשר לטענותיו של ב"כ המשיבים כי אין קשר בין רמת שכרות לבין גרימת תאונות דרכים וכי תופעת הנהיגה בשכרות הינה מינורית ו"כלל אינה קיימת" שמוטב להן שלא היו נטענות והן משוללות קשר למציאות החיים בישראל. כמו כן, מקובלת עלי עמדת המערערת, כי חלק מעונשי המינימום שמופיעים בפקודת התעבורה אינם נאכפים, משום שמדובר בסעיפים מנדטוריים או סעיפים ישנים יחסית, שאיבדו מטעמם. לא כך לגבי ענישת המינימום בגין נהיגה בשכרות, שלמרבה הצער, הינה רלוונטית ביותר. סוף דבר 21. כלל ידוע הוא, כי "אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות" (ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31.3.11 , בפסקה 55). בענייננו, הגעתי למסקנה, כי יש בעונש הפסילה שהטיל בית משפט קמא 11 חודשי פסילה בפועל ו-13 חודשי פסילה על תנאי משום סטייה קיצונית לקולא מעונש המינימום של שנתיים פסילה בפועל שנקבע לעבירה מסוג זה, המצדיקה התערבות בגזר הדין.
פסק דין |
04/06/2011 |
מחוזי – ירושלים
מאזכרים – 15 |
עמודים – 19
רע"פ 2200/14- יורם רוט נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א שהם
like
dislike
copy
enlarge
בבקשה נטען, כי זכותו של המבקש להליך הוגן נפגעה כתוצאה מכך שבית המשפט לתעבורה לא הציע לו "ברחל בתך הקטנה" למנות לעצמו סנגור, ו"לא הוסבר לו האמור בחוק לעניין משכה של הפסילה". עוד נטען, כי יש מקום לקביעת הלכה מנחה בשאלה מהם המקרים שבהם תאפשר ערכאת הערעור לנאשם לחזור בו מהודאתו. 4. הלכה מושרשת וידועה היא, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן בצמצום, ורק במקרים מיוחדים אשר כרוכה בהם שאלה משפטית רחבה או סוגיה כבדת משקל, וכן במקרים נדירים ביותר בהם מתגלה חוסר צדק כלפי המבקש או עיוות דין כלפיו (רע"פ 1704/14 סדן נ' עיריית תל אביב ( 13.4.2014 ); רע"פ 1648/14 יפרח נ' מדינת ישראל ( 8.4.2014 ); רע"פ 1623/14 גבארה נ' מדינת ישראל ( 1.4.2014 )). לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, נחה דעתי כי היא איננה עומדת באמות המידה האמורות. הטענות שמפנה המבקש כנגד אופן עריכת הדיונים בבתי המשפט לתעבורה, הן טענות כוללניות, לא מבוססות, ועל כל פנים אין בהן דבר אשר מגלה טעם לפגם או עילה לקיומו של דיון בפני בית משפט זה. כמו כן, בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי נפגעה זכותו של המבקש להליך הוגן, או לייצוג על-ידי עורך דין. לפיכך דין הבקשה להדחות. 5. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לגופו של עניין. המבקש הועמד לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות. פעמים רבות חזר בית משפט זה על חומרתה של נהיגה בשכרות, ועל הסכנה הממשית הכרוכה בכך לחיי אדם, והדברים ידועים (ראו, למשל, רע"פ 861/13 פנאדקה נ' מדינת ישראל ( 6.2.2013 )). הענישה בעבירה זו צריכה להלום את חומרתה, וכאמור בגזר דינו של בית משפט השלום "מדיניות הענישה אמורה להרתיע מפני ביצוע עבירות תנועה נוספות ולהעביר מסר באמצעות ענישה מחמירה על מי שבהתנהגותו מסכן את משתמשי הדרך".
החלטה |
23/04/2014 |
בית המשפט העליון