רע"פ 698/14- מוחמד אלגבור נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א שהם
like
dislike
copy
enlarge
בית המשפט המחוזי הוסיף ועמד על חובת הזהירות המוגברת החלה על נהג רכב כבד, ובפרט נוכח תנאי הדרך בה אירעה התאונה, אשר דרשו נהיגה זהירה במיוחד. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי התנהגותו של המבקש עלתה כדי "רשלנות ניכרת מאד". יחד עם זאת נקבע, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לקבוע כי המבקש נרדם בזמן נהיגה, שכן ניתן לייחס לאמירתו "לא הייתי ער", משמעות של חוסר ערנות ולא בהכרח מדובר בהירדמות. כמו כן, נקבע בפסק הדין, כי לא הוכח קיומו של פגם בבלמים, ומנגד גם לא הוכחה המהירות בה נסעה המשאית, עובר לתאונה. בשל כך נקבע, כי רמת הרשלנות שהתגלתה בהתנהגות המבקש, היתה חמורה פחות מזו שנקבעה על-ידי בית המשפט לתעבורה. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי להקל בעונשו של המבקש ולהעמיד את העונש על ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל, במקום חמש שנים כפי שנקבע בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם. 4 בקשת רשות הערעור 6. בבקשה שלפניי נטען, כי עניינו של המבקש מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית. לטענת המבקש, ראוי כי בית משפט זה יכריע בעניין "אמות המידה" לקביעת מידת הרשלנות במקרים של תאונות דרכים קטלניות; בשאלה האם יש לייחס לנאשם במקרים מעין אלו עבירה אחת או מספר עבירות; ובשיקולים הראויים לקביעת העונש. המבקש הוסיף וטען, כי העונש שנגזר עליו מבטא "סטייה ניכרת ממדיניות הענישה"; וכי הערכאות הקודמות שגו בבואם לקבוע את מידת הרשלנות בה נהג המבקש, ולמעשה היא נמצאת "ברף הנמוך ביותר". דיון והכרעה 7. הלכה מושרשת בשיטת משפטנו היא, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי", תינתן רק במקרים המעוררים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה רחבת היקף, וכן במקרים חריגים בהם מתעורר חשש לעיוות דין או משיקולי צדק כלפי המבקש (רע"פ 319/14 חמו נ' מדינת ישראל ( 18.3.2014 ); רע"פ 7683/13 פרלמן נ' מדינת ישראל ( 23.2.14 ); רע"פ 4918/13 כהן נ' מדינת ישראל ( 18.2.14 )).
החלטה |
24/03/2014 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 33 |
עמודים – 7
בג"צ 8150/13- דליה כרסנטי נגד פרקליטות המדינה- המחלקה הפלילית
שמות השופטים: ח מלצר,נ הנדל,צ זילברטל
like
dislike
copy
enlarge
14 בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שקביעת בית המשפט בעניין מלניק הינה נכונה, עדיין נדרשת בחינה פרטנית של המקרה. עיקרון זה אינו סותר את עמדת השופט חשין בהלכת שטרייזנט. אמת, מקום שחנתה משאית (שלא כדין) בסמיכות מקום למעבר חצייה, באופן שהרכבים המתקרבים אליו אינם יכולים להבחין בהולכי רגל היורדים מהמדרכה למעבר החצייה, תחול על נהגים חובת זהירות גם כלפי אותם הולכי רגל ה"בלתי נראים". הנהג הסביר יודע שמשאית חונה עלולה להסתיר את קיומם של הולכי רגל, ונהג שעוצם את עיניו לידיעה זו מפר את חובת הזהירות כלפיהם. 8. ניתן אפוא להצביע על שני כללים גדולים בכגון דא שאינם סותרים זה את זה. הכלל הראשון הוא כי על נהג המתקרב למעבר חצייה מוטלת אחריות מוגברת. זהו השטח של הולך הרגל. אכן, גם על הולך הרגל חלים כללים בהגיעו לשטח זה, אך על השולט בכלי בעל-כוח קטלני מוטלת האחריות, הראשונה במעלה, לנהוג בזהירות. אחריות זו כוללת, על-פי הפסיקה, חובה לצפות, במידה זו או אחרת, את האפשרות כי הולך הרגל עלול להתרשל כך במיוחד כלפי קבוצות אוכלוסיה ממוקדות כגון ילדים וקשישים. כלשון תקנה 52(6) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961: "בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה. . . (6) בהתקרבו למעבר חציה". הכלל השני הוא כי האחריות אינה מוחלטת. אין עסקינן באחריות קפידה. העבירה היא גרם מוות ברשלנות. טרם מורשע נאשם בעבירה כזו, על התביעה להוכיח שלשה מרכיבים: התרשלות, גרימת מוות, וקשר סיבתי משפטי ועובדתי ביניהן.
פסק דין |
05/08/2014 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 57 |
עמודים – 17
רע"פ 2890/23- אורי חפר נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: י אלרון
like
dislike
copy
enlarge
עוד הדגיש בית המשפט המחוזי את חובת הזהירות החלה על נהג המתקרב למעבר חציה; וכן את חובת הזהירות המיוחדת שחלה על נהג לכבד את זכות הקדימה של הולך רגל המבקש לחצות מעבר חציה. במקרה דנן, צוינה העובדה שמחקירת המבקש במשטרה עולה כי אזור התאונה היה מוכר לו מעבודתו כנהג מונית, כי הוא היה מודע לתנועה הרבה של הולכי הרגל בצומת המדוברת, וכן לקיומו של מעבר חציה במקום. בסיכומו של דבר בית המשפט המחוזי סבר כי הרשעת המבקש "מבוססת כדבעי", משהפר את חובת הזהירות כלפי הולכת הרגל ובשל רשלנותו שגרמה לה חבלות גוף. בנוסף, משנשקלו מכלול נסיבותיו האישיות של המבקש ומכלול השיקולים הרלוונטיים לא נמצאה כל חומרה בעונש הפסילה שהוטל על המבקש המצדיקה את התערבותה של ערכאת ערעור. 13. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שלצידה בקשה לעיכוב ביצוע עונש הפסילה. המבקש שב על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, המתייחסות בעיקרן לקביעות העובדתיות שקבעו הערכאות קמא. בין היתר, נטען כי לא ניתן לקבוע קביעות בעניין מהירות הנסיעה של המבקש והמרחק ששמר מרכבים אחרים בכביש מבלי לבצע שחזור והפקת נתונים מתמטיים מסרטון התאונה; כי התאונה הייתה בלתי נמנעת בשל ההתפרצות של הולכת הרגל לכביש ושדה הראייה המוגבל; וכי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין חבלות הגוף שנגרמו לנפגעת. דיון והכרעה 14. דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או במקרים המעלים חשש כי למבקש נגרם אי-צדק מהותי או עיוות דין (רע"פ 2227/23 אבו בכר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ( 19.4.2023 )). כמו כן, בקשת רשות ערעור ביחס לחומרת העונש תתקבל רק במקרים נדירים בהם ניכרת סטייה מהותית ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות (רע"פ 1664/23 אמור נ' מדינת ישראל, פסקה 8 ( 28.2.2023 )).
החלטה |
22/04/2023 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 1 |
עמודים – 5
רע"פ 3062/15- רחמים עמרני נגד מדינת ישראל
שמות השופטים: א שהם
like
dislike
copy
enlarge
עקב כך, נזקקה הולכת הרגל לניתוחים רבים וטיפול שיקומי ארוך. כתב האישום ייחס, אפוא, למבקש את העבירות הבאות: אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בצירוף עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ; ואי האטה לפני מעבר חצייה, לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה. 3 4. המבקש כפר בעבירות שיוחסו לו, והורשע, ביום 2.9.2014 , לאחר משפט הוכחות. בהכרעת דינו, ציין בית המשפט לתעבורה, כי יריעת המחלוקת נעוצה בשאלה האם התאונה היתה בלתי נמנעת, כטענת המבקש, או שמא ניתן היה למונעה, כטענת המשיבה. בהקשר לכך, קבע בית המשפט לתעבורה, כי הוכחו בפניו הממצאים העובדתיים הבאים: מקום התאונה, ומיקום מעבר החצייה היו מוכרים למבקש; המבקש נהג את רכבו במהירות של 40 עד 50 קמ"ש; הולכת הרגל חצתה את מעבר החצייה בריצה; וקיים מסתור בדמות חומת ישיבה מן המקום שממנו החלה הולכת הרגל בחצייתה. בהתייחס לגרסתו של המבקש בעדותו בבית המשפט, ציין בית המשפט לתעבורה, כי גרסה זו "מעלה בי תמיהות", וכי היא "משתנה ומתפתחת". לאחר זאת נקבע, כי המבקש "הבחין בהולכת הרגל על המדרכה, נסע במהירות של 50/40 קמ"ש, החל להאט ובלם בשלב מאוחר מדי". בית המשפט לתעבורה נתן את דעתו לכך שהולכת הרגל חצתה את מעבר החצייה בריצה, אך קבע כי על הנהג חלה "חובת זהירות מוגברת" ביחס להולכי הרגל, וכי עליו "לתור אחר הולכי הרגל, להאט מהירותו, למהירות שהינה סבירה לפי מצב הכביש ותנאי הדרך ואף לעצור את רכבו".
החלטה |
04/05/2015 |
בית המשפט העליון
מאזכרים – 4 |
עמודים – 5
ע"פ (באר שבע) 35342-12-16- מדינת ישראל נגד שושנה ארז
שמות השופטים: י צלקובניק,י עדן,ג שלו
like
dislike
copy
enlarge
13 דומני, כי לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה האמורה, היה עליו לקבוע כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות המוגברת החלה על נהג בתחום מעבר החציה, ומשכך כי היא גרמה ברשלנות למותו של המנוח. כפי שציין בית המשפט, כעולה מתקנות 67(א) ו-52 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן- התקנות), על נהג המתקרב למעבר חציה חלה חובה להאט את רכבו ובמידת הצורך אף לעצור, על מנת לאפשר להולכי רגל לחצות את הכביש בבטחה. חובת הזהירות האמורה הורחבה בפסיקה ופורשה כחובת זהירות מוגברת, במסגרתה על הנהג להביא בחשבון גם התנהגות רשלנית ובלתי צפויה של הולך הרגל (ראו למשל ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל ( 3.5.98 ) (להלן- עניין מלניק); ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל ( 13.7.03 ) (להלן- עניין שטרייזנט)). בענייננו, לא היתה מחלוקת כי המשיבה לא שינתה את אופן נסיעתה ולא האטה את מהירותה בהתקרבה למעבר החציה, וכי היא בלמה לראשונה רק לאחר הפגיעה במנוח. אמנם, בשל עומס התנועה, נסעה המשיבה במהירות של כ-30 קמ"ש (כך לפי ההנחה שהניח לטובתה בית המשפט), מהירות הפחותה מהמהירות המרבית המותרת בכביש, ואולם, אין בכך כדי להעיד על סבירותה של מהירות הנסיעה, האמורה להבחן "בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב" (תקנה 51 לתקנות). בעניין שטרייזנט נקבע בהקשר זה : "המהירות הסבירה אינה ניתנת לכימות מראש (להבדיל מן המהירות המירבית המותרת) ונגזרת היא, בין השאר, מתנאי השטח, מתנאי הראות, ממזג האוויר וכו'. אין דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר; אין דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך ישרה; ואין דומה המהירות הסבירה בדרך שאין בה מעבר חצייה למהירות הסבירה בדרך שעליה מעבר חצייה לשימושם של הולכי רגל.
פסק דין |
11/07/2017 |
מחוזי – באר שבע
מאזכרים – 13 |
עמודים – 18
ת"פ (ירושלים) 33634-09-11- מדינת ישראל נגד פאדי סוב לבן
שמות השופטים: משה דרורי
like
dislike
copy
enlarge
הפקרה אחר פגיעה עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). ב. נהיגה לאחור תוך סיכון עוברי אורח עבירה לפי סעיף 45(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), בצירוף סעיף 38 לפקודה. ג. חוסר זהירות עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות. ד. תאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף עבירה לפי תקנה 144(א) לתקנות. ההליכים בתיק 12. תיק זה הגיע לפניי, במסגרת התורנות, כבקשה לפסילת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים (בפ"ת 33656-09-11), ביום 15.9.11 , לאחר שהנאשם נפסל מלנהוג, פסילה מינהלית, על ידי קצין משטרה, למשך 60 יום מיום 17.7.11 . 13. במסגרת זו, התקיימו חמישה דיונים במהלך החודשים ספטמבר אוקטובר 2011, כאשר ביום 26.10.11 , הסכימו הצדדים כי אדון בתיק העיקרי, וכי הנאשם יודה בעובדות כתב האישום שהוגש ויורשע על פי הודאתו, וכי יוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו ותתבקש חוות דעת הממונה לעניין התאמתו לביצוע עבודות שירות. במקביל, הוסכם כי פסילת רישיון הנהיגה של הנאשם תימשך עד לתום ההליכים. 14. בעקבות זאת, הורשע הנאשם, כאמור על פי הודאתו (הכרעת דין מיום כח תשרי תשע"ב ( 26.10.11 )). 15. במסגרת התיק העיקרי, נעשו ניסיונות להגיע להסכמות ולהסדרי טיעון, ולצורך כך התקיימו מספר ישיבות. 16. הצדדים הגיעו להסכם, כמעט מלא; אולם, היו ביניהם פערים, כפי שגם יפורט במסגרת טיעוני הצדדים לעונש. 17. בישיבה האחרונה, העיד אביו של הילד הנפגע, הצדדים סיכמו לעונש, וגם הנאשם אמר את מילתו האחרונה. 18. עתה, בשל התיק למתן גזר דין. הנסיבות של האירוע 19. הנאשם הודה, כאמור, בעובדות שפורטו בכתב האישום, כפי שהובאו לעיל (ראה: פיסקאות 6-9).
גזר דין |
06/03/2012 |
מחוזי – ירושלים
מאזכרים – 15 |
עמודים – 14
גמר (תל אביב) 9103-01-14- מדינת ישראל נגד יצחק יוסף
שמות השופטים: שרית קריספין אברהם
like
dislike
copy
enlarge
גם אם עברה מן העולם הדרישה לחובת זהירות, כמשמעה בדין האזרחי של הרשלנות, והרשלנות הפלילית הפכה "לרשלנות המבוססת על אשמה, כיאה וכנאה" (קרמניצר, שם, עמ' 94) – גם אזי נבחן את התנהגותו של המערער "כאדם מן הישוב. . . בנסיבות הענין", כאמור בסעיף 21 לחוק". דהיינו, יש לבחון את התנהגות הנאשם על פי אמת המידה של "אדם מן הישוב", כמפורט בסעיף 21 לחוק העונשין ולקבוע, למעשה, אם "אדם מן הישוב", בנסיבות המקרה, היה יכול להיות מודע לפרטי העבירה – טיב המעשה, קיום הנסיבות או אפשרות גרימת התוצאה. על פי ההלכה הקודמת לתיקון לחוק העונשין, היסודות שיש לבחון (כפי שנקבעו לעניין האחריות הנזיקית לעוולת הרשלנות בנזיקין) הם: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות- התרשלות, נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. חובת זהירות אין חולק כי הנאשם, כנהג ברכב, חב בחובת זהירות כלפי ציבור עוברי הדרך, ככלל וחובת זהירות מוגברת כלפי הולכי רגל, בפרט. בנסיבות המקרה, היו הנאשם והמנוח חלק מצוות עובדים והנאשם, בהיותו נהג המשאית, חב בחובת זהירות נוספת וייחודית, כלפי צוות עובדיו, קל וחומר כלפי המנוח, אשר לטענת ההגנה, שימש כמכוון לנאשם ומכאן, כי הנאשם ידע שהמנוח נמצא מאחורי רכבו. בנוסף לכך, משאירעה התאונה במהלך נסיעה לאחור, הרי שהנאשם היה חב, על פי חוק, בחובת זהירות נוספת, כעולה מלשון תקנה 45 לתקנות התעבורה: " נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך ובמידת הצורך ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע – (1) סיכון או פגיעה (2) הטרדה או הפרעה" 4 בערעור 26/95, אולינקוב נגד התובע הצבאי הראשי, שנדון בבית הדין הצבאי לערעורים ועסק בנסיבות דומות, נאמר: "ניתוק הקשר, לא זו בלבד שלא ביטל את חובת הזהירות כלפי המכוון אלא שעוצמתה של אותה חובה הלכה והתגברה.
הכרעת דין |
28/04/2015 |
בית המשפט לתעבורה – תל אביב
מאזכרים – 2 |
עמודים – 23
ת"א (מרכז) 2843-12-07- עידו הירש ואח נגד ד"ר אליהו רוזנר ואח
שמות השופטים: אסתר דודקביץ
like
dislike
copy
enlarge
(ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך. " (ההדגשות שלי- א. ד). עובר דרך, מוגדר בתקנה 1 לתקנות התעבורה כך: "עובר דרך" – המשתמש בדרך לנסיעה, להליכה, לעמידה או לכל מטרה אחרת;" תקנה 64 לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן: "(א)לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת בכיוון הנסיעה של נוהג הרכב, יחולו הוראות אלה: . . . (2)נוהג רכב. המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה או לפנות בפניית פרסה לשמאל יתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת וזאת מבלי לגרוע מהאמור בפסקה (1);" (ההדגשות שלי- א. ד). גם בהתאם להלכה הפסוקה- חב נהג חובת זהירות כלפי משתמשים אחרים בדרך ועל הנהג להיות ער לכל הסיכונים שעלולים להימצא בדרכו (ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' בן עובדיה, פ"ד לח(2) 285 (1984)). וזאת יודגש- חובתו של כל נהג לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש, לרבות סיכונים שנוצרים מנהיגתם של אחרים המשתמשים בכביש, אף אם מדובר בסיכונים שיוצרים נהגים רשלניים (ע"פ 70337/01 ויצמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.1.02 )). חובת זהירות קונקרטית על מנת לקבוע כי קמה אחריות, אין די בקיומה של חובת זהירות מושגית ויש לבחון גם קיומה של חובת זהירות קונקרטית. השאלה שעולה היא, אם בנסיבות המסוימות במקרה דנן, קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפי הניזוק הספציפי, בגין הנזק שהתרחש בפועל, והאם היה המזיק צריך לצפות את הסיכון של הפגיעה ולנקוט אמצעי זהירות כדי למנעה.
החלטה |
25/07/2010 |
מחוזי – מרכז