עורך דין תעבורה בפתח תקווה

בש"פ 6395/18- אפרים ויין נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: א שטיין

1. בפניי בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט , התשמ"ד-1984, להעברת הדיון בתיק משטרה מספר 51117803240 מבית משפט השלום לתעבורה פתח תקווה לבית משפט השלום לתעבורה אשדוד 2. כתב האישום מייחס למבקש עבירת תעבורה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (אי מתן אפשרות להולכי רגל להשלים את החציה במעבר חציה בבטחה), שלפי הנטען נעברה בפתח תקווה. המבקש טוען, כי הוא מתגורר באשדוד וכי יהיה לו קשה להגיע לבית המשפט לתעבורה פתח תקווה. 3. כעולה מן הבקשה, ההקראה בתיק נקבעה ליום 3.12.2018 בשעה 9:00. המבקש כופר באשמה וברצונו לקיים הוכחות בתיק. 4. סבורני כי דין הבקשה להידחות. 2 5. כפי שהסברתי בבש"א 6148/18 סעדיה נ' ק. ש חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כללי(2010) בע"מ, פסקה 3 ( 26.8.2018 ), "העברת דיון מבית משפט מוסמך אחד למשנהו מכוח סעיף 78 לחוק בתי המשפט איננה בגדר דבר של מה בכך. אמצעי דיוני זה כרוך בעלויות אדמיניסטרטיביות והוא צורך זמן שיפוטי יקר של בית המשפט העליון. אמצעי זה שמור אפוא למקרים מיוחדים: כדי להצדיק את העברת הדיון מבית משפט אחד למשנהו, מבקש ההעברה צריך להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי הדבר יקטין במידה ניכרת את העלויות של בעלי הדין, של עדים ושל מערכת בתי המשפט". 6. כללי הסמכות המקומית משמשים נקודת מוצא לכל דיון בנושא העברה. ראו בש"א 6148/18 הנ"ל, פסקה 4. במשפטי תעבורה, כללים אלו באים לאזן בין נוחות הנאשם בניהול משפטו, מצד אחד, לבין נוחותם של עדי התביעה, ובראשם שוטרי תעבורה, מהצד השני. יעילות המערכת של בתי המשפט לתעבורה, אף היא מהווה חלק חשוב מאותו איזון. בהקשר זה, שומה עלינו לזכור כי שוטרי תעבורה עמלים קשה כדי להבטיח בטיחות בדרכים על-ידי אכיפת חוקי התנועה ואינם יכולים לבטל שעות עבודה בנסיעות ארוכות לבתי משפט מרוחקים.

החלטה |12/09/2018 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 201 |עמודים – 4

רע"פ 4699/16- אפריים יגודייב נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: א שהם

במסגרת קביעת מתחם הענישה, התייחס בית המשפט לתעבורה לחומרת העבירות שבוצעו על ידי המבקש, בדגש על העבירה של נהיגה בשכרות, וכן לנזק שנגרם עקב מעשיו של המבקש. אשר על כן, העמיד בית המשפט לתעבורה את מתחם הענישה, על 36/24 חודשי פסילה בפועל; נוסף לפסילה מותנית; עונש מאסר לריצוי בפועל, לתקופה שלא תעלה על 12 חודשים; מאסר מותנה; קנס בסכום שלא יעלה על 5000 ; ורכיבי ענישה נוספים. בבואו לקבוע את עונשו של המבקש בתוך מתחם הענישה, זקף בית המשפט לתעבורה לזכותו של המבקש, את העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, וללא הרשעות בעבירות תעבורתיות, ומנגד, בכך שמדובר בנהג בעל "וותק נהיגה קצר". בנוסף, בית המשפט לתעבורה התחשב, במסגרת השיקולים לקולה, בגילו הצעיר של המבקש, ובכך שהמבקש נחבל עקב התאונה. אשר על כן, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר, שירוצו על דרך של עבודות שירות; 24 חודשי פסילה, בניכוי שנת הפסילה אשר רוצתה על ידי המבקש; 12 חודשי פסילה מותנית, לבל יעבור המבקש, במשך 3 שנים, עבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בהשפעת משקאות משכרים או נהיגה בזמן פסילה; ו- 6 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור המבקש, בתוך 3 שנים, את אותן עבירות. התאריך לביצוע עונש הפסילה נקבע ליום 2.7.2016 , בשעה 12:00, ונאמר על ידי בית המשפט לתעבורה כי "יתר רכיבי גזר הדין אופרטיביים לאלתר". 4 6. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הן על הכרעת הדין והן על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה. ביום 26.5.2016 , ניתן פסק הדין, במסגרתו קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לדחות את הערעור, ולהותיר את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה על כנן.

החלטה |15/06/2016 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 10 |עמודים – 5
רע"פ 7213/14- רונן מאיר נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: ח מלצר

בית המשפט לתעבורה העדיף את עדות השוטר, שנקבע כי היה עד מהימן ועדותו אמינה על פני עדות המבקש. נקבע כי אופן נסיעתו של המבקש אכן העיד על קלות הראש בה נהג וכי עדות השוטר מבססת את יסודות העבירה שיוחסה למבקש. בית המשפט ציין כי אמנם מתמליל ההקלטה (נ/10) שהגיש המבקש עולה כי השוטר שאל את המבקש אם הוא מודע למהירות נסיעתו, אך אין בכך כדי להשמיט את הבסיס העובדתי לעבירה שיוחסה בסופו של דבר למבקש. יתרה מכך בית המשפט לתעבורה הנכבד עמד על כך שמהירות הנסיעה היא נסיבה לחומרה לתיאור אופן הנהיגה והסיכון הפוטנציאלי לנוהגים בדרך. כן צוין כי מתמליל אחר שהוגש (נ/12) עולה שהשוטר השיב, לשאלת המבקש, כי הדו"ח הוא ". . . על נהיגה בחוסר זהירות". בית המשפט מצא כי עדותו של המבקש והראיות שהגיש דווקא מחזקות את גרסת השוטר. כמו-כן בית המשפט ציין כי הוא לא התרשם שהשוטר טפל על המבקש אשמת שווא, או כי החמיר הדברים בעדותו לצורך ההליך. המבקש הורשע, אפוא, במה שיוחס לו. 3 6. בית המשפט לתעבורה השית על המערער בעקבות ההרשעה את העונשים הבאים: קנס כספי בסך של 2,000 ש"ח, או 20 ימי מאסר; פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 4 חודשים; פסילת רישיון הנהיגה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים; והתחייבות כספית על סך של 5,000 ש"ח שלא יעבור בתוך 3 שנים את העבירה בה הורשע, או עבירה של נהיגה במהירות מופרזת העולה על 51 קמ"ש מעל המותר. 7. המבקש ערער על הכרעת הדין, כשהטענה העיקרית בפיו היתה כי הוא לא הוזהר על-ידי השוטר וכי העבירה שהוטחה בפניו במעמד רישום הדו"ח היתה עבירת מהירות ולא העבירה בגינה נרשם לו הדו"ח. 8. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור.

החלטה |21/12/2014 |בית המשפט העליוןמאזכרים – 11 |עמודים – 6
עפת (מרכז) 13111-08-09- גיולה לירון נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: נגה אהד

בעברו של המערער 6 עבירות תעבורה על פני ותק נהיגה של 3 שנים, ועבר פלילי עוד מהיותו נער בעבירות רכוש, חבלה במזיד, גניבה, הפרת צו בימ"ש, הפרעה לשוטר, שוד. טענת ב"כ המערער כי העבירות שבוצעו יסודן בעברו ובנסיבות חייו, יש לה מקום במסגרת דיון בתיקים פליליים שאינם תיקי תעבורה. בערעור נשוא הדיון נהיגה בשכרות בשלושה אירועים שונים, כשנהיגה אחת מלווה בעבירות נוספות כמתואר לעיל, על בית המשפט ליתן הדגש וכובד המשקל לאינטרס הציבורי, להגנה מירבית על כלל הציבור המשתמש בדרך. אין כל הצדקה לפגיעות הקשות והמכות שאנו כציבור סופגים מדי יום בעקבות תאונות דרכים. אין כל הצדקה להרס משפחות שלמות, קורבנות ישירות של תאונות דרכים. ציות לחוקי התעבורה על ידי כל אחד ואחד מהנוהגים ברכב יפחית מרב תאונות הדרכים. לדאבון הלב, רבים מהנוהגים אינם מצייתים לחוקי התעבורה. יש צורך דחוף ועליון בחינוך מחדש לנהיגה נכונה, ועל כל אחד מהגורמים המעורבים לתרום תרומתו לאותו חינוך מחדש. בית המשפט הוא חלק בשרשרת הגורמים המעורבים. ענישה קשה וכואבת עשויה לתקן דרכי נהיגה, תרבות נהיגה ושמירה על בטחונו של כלל הציבור.

פסק דין |20/10/2009 |מחוזי – מרכזמאזכרים – 21 |עמודים – 4

עפת (מרכז) 30028-12-15- גד ברכה נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: יעקב שפסר

פסק דין פתח דבר 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה , מיום 18.11.15 , בתיק ת. ד 5173-02-13 שבו הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירות של אי שמירת מרחק לפי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה התשכ"א -1961 (להלן: התקנות), בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות, ובעבירה של גרם תאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. 2 2. בהתאםלכתבהאישום, הואשםהמערער בכך כי ביום 10.1.10 , בעתשנהגבמשאית בכביש 6 מדרום לצפון,לאשמרעלמרחקמספיקממשאיתשנסעהלפניוובכךגרםלתאונתדרכיםבהנחבלהנוסעשישבלצידוחבלהשלממש, אשרהביאה, ביןהשאר, לקטיעתרגלו ולחבלות נוספות. כןנחבלהמערערעצמוונגרםנזקלכלי הרכבהמעורבים. 3. על המערער נגזר מאסר בפועל לתקופה של 5 חדשים לריצוי בעבודות שירות, פסילת רשיון נהיגה בפועל למשך 4 שנים, ומאסר על תנאי של 10 חדשים למשך 3 שנים בגין נהיגה בפסילה או אם יורשע בגרם ת. ד שתוצאותיה חבלה של ממש. 4. הערעור הופנה במקורו הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת הענישה. ואולם לאחר שהחלה שמיעת טענות המערער, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה יחזור בו המערער מערעורו לעניין הכרעת הדין, תוך שיעמוד אך על ערעורו בנוגע לחומרת העונש. עוד הסכימו הצדדים כי נוכח העובדה שלא התבקשה חוות דעת שירות המבחן קודם מתן גזר דינה של הערכאה הדיונית, יוזמן תסקיר והצדדים יטענו טיעוניהם לאחר קבלתו. תסקיר שירות המבחן 5. על מנת שלא לפגוע בצנעת הפרט לא אפרט את האמור בתסקיר ואך אציין כי המדובר באדם בן 44, אשר גדל במשפחה מורכבת להורים בעלי בעיות בריאות קשות ובקשיים נוספים לא מבוטלים, נשוי ואב לארבעה ילדים.

החלטה |30/01/2017 |מחוזי – מרכזמאזכרים – 23 |עמודים – 8

ת"פ (באר שבע) 23077-08-20- מדינת ישראל נגד עבד אל רחמן אבו אלקיעאן

שמות השופטים: רון סולקין

קביעת הענישה הספציפית בתוך המתחם לחובת הנאשם, הרשעה משנת 2017 בגין עבירה שענינה הסעת שוהה בלתי חוקי, כשבאותו מקרה אף הורשע בעבירה של נהיגה פוחזת, עקב נסיונו להימלט מן הדין. מעל הנאשם היה תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בר הפעלה בגין אותה הרשעה, אשר גם אם לא יופעל במקרה דנן בשל הנסיבות שפורטו לעיל, הרי לא היה בו כדי להרתיעו מלעבור שוב על החוק. עיון במרשם התעבורתי של הנאשם (ת/2) מלמד, כי לנאשם לא פחות מ-27 הרשעות קודמות בתחום התעבורה, לרבות הרשעות מבית המשפט לעניני תעבורה, חלק ניכר מהן עבירות בגינן הוגש כתב אישום בבית המשפט לעניני תעבורה (להבדיל מדוחות ברירת משפט). בין היתר, הורשע הנאשם בעבירות של חציית קו הפרדה; נהיגה בכיוון ההפוך מכיוון התנועה; אי ציות להוראת שוטר במדים; מספר עבירות של נהיגה בקלות ראש או בחוסר זהירות; מספר עבירות של סיכון הולך רגל במעבר חציה או אי מתן אפשרות להולך הרגל להשלים את חצייתו; מספר עבירות של נהיגה במהירות מופרזת, לרבות מהירות העולה על 41 קמ"ש מהמהירות המותרת; גרימת נזק; סטיה מנתיב הנסיעה; מספר עבירות של נהיגה ברכב שאינו תקין, שהוצאה לגביו הודעת אי שימוש. הנאשם כבר נדון, בעבר, בגזר הדין ת/3, לעונש מאסר בפועל בכליאה ממשית, כאשר בערעור שהוגש מטעם ההגנה – הושיט בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, את ידו לנאשם (לאחר שניתנה לכך הסכמת המדינה – הסכמה אשר לא ניתנה בנקל אלא לאחר המלצת בית המשפט ותוך שנציגת התביעה הדגישה שמדובר ב"חריג שבחריגים" – ראו הפרו' ת/4), ומטעמי שיקום, בין היתר לאור "הליך טיפולי" בו השתלב – הומתק עונשו למאסר בפועל בן 6 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, בד בבד עם העמדתו במבחן.

גזר דין |21/09/2023 |שלום – באר שבעמאזכרים – 0 |עמודים – 17

עפת (מרכז) 48966-03-13- בבלי מאור נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: בלהה טולקובסקי

ערעור על הכרעת דין של בית משפט לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת מ. כהן) מיום 25.2.13 אשר הרשיעה את המערער בעבירה של נהיגה במהירות של 192 קמ"ש במקום בו מותרת מהירות מירבית של 100 קמ"ש וזאת בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 וגזר עליו את העונשים הבאים: קנס בסך 2,000 או 30 ימי מאסר תמורתו, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 17 חודשים בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים, מאסר לתקופה של 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים. הערעור מכוון הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. בא כוח המערער טוען כי שגה בית משפט קמא משקיבל את עדות השוטר אברהם חי (להלן: "השוטר") בדבר שמירת קשר עין עם רכבו של המערער והעדיף את עדותו של השוטר על פני עדות הנאשם, עדות הנוסע ברכבו ועדות המומחה מטעם הנאשם ולא קיבל את הטענה בדבר טעות בזיהוי רכבו של המערער נוכח הטענה בדבר רכב נוסף הדומה לו בכל מאפייניו שעבר במקום ושעל פי הנטען הוא זה שביצע את העבירה. מדובר בערעור על קביעות שבעובדה וקביעות מהימנות. בית משפט קמא העדיף את עדות השוטר כי שמר על קשר עין רצוף עם רכבו של המערער מרגע המדידה ועד לרגע העצירה וכי רכבו של המערער היה יחידי בקטע הדרך הספציפי כאשר דובר בשעת לילה מאוחרת בה התנועה הייתה דלילה. בית משפט קמא ראה להעדיף את עדות השוטר שלא נסתרה על פני גרסת המערער ועדות הנוסע ברכבו כי רכבו לא היה זה שביצע את העבירה, אלא רכב אחר שעבר במקום ועל פני עדות המומחה מטעם המערער וקבע כי חוו"ד של המומחה מבוססת על נתונים שלא התקבלו על ידי בית משפט קמא ועל תנאי דרך שנבדקו זמן רב לאחר ביצוע העבירה. בית משפט קמא ציין במפורש כי אינו מקבל את קביעת המומחה לפיה אין אפשרות לשמור על קשר עין רצוף בשל עיקולים ומחלפים בדרך.

החלטה |07/07/2013 |מחוזי – מרכזמאזכרים – 1 |עמודים – 3

עפת (מרכז) 53997-01-13- חיים ויצמן נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: אברהם טל,אהרון מקובר,צבי דותן

1. בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה בת ד. 6486-03-10 (כב' השופט א' אנושי) שבו הורשע המערער בעבירות של נהיגה בקלות ראש שגרמה תאונה בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סע' 38(3) וסע' 62(2) לפקודת התעבורה; הפקרה אחרי פגיעה, לפי סע' 64א'(א) וסע' 40 לפקודה; נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, לפי סע' 10(א) וסע' 62(1) לפקודה; נהיגה ללא ביטוח, לפי סע' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי; נהיגה בשיכרות, לפי סע' 62(3) וסע' 39א' לפקודת התעבורה; ואי ציות לתמרור (אור אדום), לפי סע' 22 לתקנות התעבורה וסע' 62(8) לפקודת התעבורה. לאחר שהורשע בתיק הנ"ל, המערער צירף והודה בתיק 6544-10-12, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סע' 67 לפקודת התעבורה; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סע' 2(א) לפק' ביטוח רכב מנועי; ושימוש במירמה ברשיון נהיגה, לפי סע' 62(9) לפקודת התעבורה. לשלוש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, לשנת מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין, לפסילת רשיון הנהיגה לתקופה של 15 שנים, וחיוב בתשלום פיצוי לנפגעות התאונה בסך 5,000. כתב האישום 2. בכתב האישום בתיק 6486-03-10 נטען כי ביום 17/4/09, בשעה 01:40 בלילה, נהג המערער רכב בפתח תקוה ברחוב פינס מכיוון מזרח למערב, והתקרב לצומת עם רחוב חפץ חיים. המערער נהג כשהוא שיכור, כשריכוז האלכוהול בדמו עמד על לפחות 770 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף, ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח. המערער נהג ברכבו בצורה פרועה, במהירות, סטה מנתיב לנתיב בפראות, וחצה צמתים שדלק בהם אור אדום ברמזור.

פסק דין |10/09/2013 |מחוזי – מרכזמאזכרים – 3 |עמודים – 26

תת"ע (באר-שבע) 4198-04-11- מדינת ישראל נגד גל זקן

שמות השופטים: אלון אופיר

בהתאם לחוק וקובע כי הנאשמת מורשעת בזאת בעובדות ובעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. גזר דין הנאשמת זומנה למשפט בפני היום בזימון ידני אותו קיבלה באופן ישיר משוטר במשטרת ישראל. הנאשמת בחרה שלא להתייצב בבית המשפט למשפטה ולכן צודק התובע כי יש הצדקה לדון את תיקה בהעדר. לא בכל יום מגיע לבית המשפט תיק של נהג חדש בו מיוחסת נהיגה במהירות כה חריגה של מעל 100 קמ"ש ביחס למהירות המותרת במקום בו נהג. נהיגה במהירות של 191 קמ"ש ואגב גם חציית קו הפרדה לבן היא התנהגות אשר גובלת בבריונות כביש של ממש ורק בנס לא הסתיים אירוע זה בתוצאות קטלניות. על בית המשפט לעשות כל שביכולתו בדרך של הרתעה כדי לקחת חלק במלחמה בתאונות הדרכים. נכון כי ענישה לעולם תהיה אינדיווידואלית וימצאו מקרים בהן תגזר ענישה מקלה כאשר מתקיימות נסיבות חריגות ומיוחדות. אולם, כאשר ניצב בית המשפט בפני מקרה בו בחר נהג חדש לנהוג במהירות של 191 קמ"ש ואגב כך אף חוצה קו הפרדה לבן, הרי שכל נסיבה מקלה לצד התנהגות זו, אינה יכולה לעמוד ואין בה הצדקה להקלה בענישה. במקרה שבפני לנאשמת, על אף ותק נהיגה קצר מאוד, גם הרשעה קודמת נוספת בגין עבירת מהירות.

גזר דין |
14/04/2011 |שלום – באר שבעמאזכרים – 1 |עמודים – 2

עפת (מרכז) 29887-03-15- חיים בוקובזא נגד מדינת ישראל

שמות השופטים: נגה אהד

לפניי ערעור על פסק דין בית משפט לתעבורה בפתח תקוה (כב' השופטת מגי כהן) מיום 9.2.15 ת"ד 5583-09-11, במסגרתו הורשע המערער: אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2); הזזת רכב ממקום התאונה, עבירה על סעיף 144(א)(1) ותקנה 144(ב) לתקנות התעבורה; אי הגשת עזרה ראשונה, עבירה על סעיף 144(א)(2) לתקנות התעבורה; אי דיווח למשטרה, עבירה על סעיף 144(א)(4); אי מסירת פרטים, עבירה לפי סעיף 145(א) לתקנות התעבורה. העונש שגזר בית משפט קמא: מאסר על תנאי בן 8 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור העבירות בהן הורשע; פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 12 חודשים; תשלום קנס בסך 4,000 או 60 ימי מאסר תמורתם; פסילה על תנאי בת 3 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור על העבירות בהן הורשע. 2 נימוקי הערעור: 1. בית משפט טעה, בהרשיעו את המערער, היה מקום לזכות המערער מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, מחמת ספק שהתעורר בשאלות מפתח בתיק. הספק נותר על כנו. 2. בית משפט קמא טעה, משהתעלם מהסתירות המהותיות הקיימות בתיק, סתירות אלה פועלות לטובתו של המערער. 3. בית משפט קמא טעה, משלא נתן משקל מהותי לחוות דעת מטעם מומחה ההגנה, שלא נסתרה על ידי המאשימה. 4. בית משפט קמא טעה, משלא נתן משקל לעובדה כי עדת תביעה מספר 1, שהעידה בבית משפט, בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 16.12.14 , העידה כי מדובר בצעיר ורזה, לא יותר מ-30, אך משהצביע ב"כ המערער על המערער, ושאל אותה לגביו, השיבה "לא נראה לי".

פסק דין |13/07/2015 |מחוזי – מרכזמאזכרים – 1 |עמודים – 5

עפת (תל-אביב-יפו) 15678-02-13- מדינת ישראל נגד כפיר קטן

שמות השופטים: רענן בן יוסף

ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בת"א-יפו , אשר הטילה על המשיב, לאחר שהורשע עפ"י הודאתו בעבירת מהירות, עונש של 60 ימי פסילה בפועל, פסילה מותנית, חובה לחתום על התחייבות וקס של 1,500 . על-פי כתב האישום בו הודה המשיב, ביום 24.03.12 ברח' ז'בוטינסקי ברמת גן, רחוב הומה במרכזה של עיר, כביש מרכזי, נהג באופנועו במהירות של 127 קמ"ש במקום 50, המהירות המותרת. בית משפט קמא יישם את הוראת סעיף 40 ג' לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, וקבע מתחם עונש הולם להיבט הפסילה שבענישה, והתחום שקבע הינו בין 30 ימים לשלושה חודשי, תוך אמירה: ". . . וזאת נוכח עברו התעבורתי התקין של הנאשם משנת 2001. . . ". בפניי, כאמור, ערעור המדינה. המדינה צודקת בערעורה. ראשית לכל, אין מקומו של העבר התעבורתי, אם התקין אם השלילי, למסגרת קביעת מתחם העונש על-פי סעיף 40 ג' לחוק העונשין, ששם יש מקום ליתן משקל לערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, ממידת הפגיעה בו למדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. מקומו של העבר, הפלילי או התעבורתי, על-פי סעיף 40 יא' לחוק העונשין, סעיף קטן 11, בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה שלהם יש לתת משקל, בנסיבות המקרה ". .

פסק דין |21/02/2013 |מחוזי – תל אביבמאזכרים – 3 |עמודים – 2

תת"ע (תל אביב) 3599-04-16- מדינת ישראל נגד סחניני רגא

שמות השופטים: דן סעדון

מדובר אמנם בעבירות שנעברו בסמיכות זמנים ובאותה דרך אך ספק אם די בכך כדי לראות בשלושת העבירות כאירוע אחד לצורך קביעת מתחם הענישה. א. מתחם הענישה – הערך המוגן 5. נהיגה במהירות גבוהה מקטינה – כפועל יוצא של גובה המהירות – את יכולת התגובה והתמרון של הנהג במצבים המחייבים אותו להגיב או לתמרן עם רכבו על מנת להגן על שלומו ובטחונו או שלומם או ביטחונם של משתמשי הדרך. נהיגה במהירות גבוהה יוצרת סיכון בלתי סביר למשתמשי הדרך ומבטאת זלזול בערך חיי אדם ובטחונו. כך, נקבע בע"פ 70780/06 משאטה נ' מדינת ישראל כי " נהיגה במהירות של 161 קמ"ש מחייבת ענישה כואבת ומחמירה. יש להתייחס לחומרת העבירה בעת הענישה. . . יכולת השליטה, יכולת התמרון ברכב ושל הרכב במהירות בה נהג המערער בפועל – נמוכה מאוד. . " ב. מתחם הענישה – עמדת הפסיקה 6. עיון בפסיקה מלמד כי במקרים בהם הורשעו נהגים בנהיגה במהירויות גבוהות מאוד הוטלו לצד עונשי פסילת רישיון, פסילה על תנאי וקנס גם עונשי מאסר. כך, נקבע ברע"פ 5250/12 אבו גוידר נ' מדינת ישראל ( 14.1.13 ) כי " נהיגתו במהירות של 195 קמ"ש מלמדת על טרוף הדעת. אמנם אין זו דרך השגרה להורות על כליאתם של עברייני תעבורה, כשבפועל לא נגרם נזק לרכוש ולא פגיעה בגוף, אבל במקרים כגון זה יש להקדים תרופה למכה. המהירות, הסכנה, העבר התעבורתי, אי לקיחת האחריות, מחייבים ענישה משולבת וקשה, בדיוק כזו שננקטה כלפי המבקש; כליאה ושלילת רישיון נהיגה. . " ". . . יראו עברייני תנועה ויראו, כי נהיגה במהירות – קצה, יכולה להביאם אל מאחורי סורג ובריח, לא רק לאחר שיהרגו אדם, אלא קודם לכן" 3 בר"ע 99/86 חבשי נ' מדינת ישראל ( 18.3.1986 ) נקבע כי "התזה לפיה כאילו אין גוזרים עונש מאסר בשל עבירות של מהירות מופרזת, אינה מעוגנת במציאות ואף אינה יכולה לנבוע מן הרצוי.

גזר דין |01/05/2018 |בית המשפט לתעבורה – תל אביבמאזכרים – 1 |עמודים – 5פל (תל אביב) 6266-09-14- מדינת ישראל נגד גהד אבו מוסה

שמות השופטים: אהרן האוזרמן

אני קובע לפיכך כי מתחם הענישה המקובל בבתי המשפט לתעבורה במקרים דומים, נע כמניפה בין 20 ל-30 חודשי מאסר בפועל, הפעלת המאסר המותנה בחופף או במצטבר (בהתאמה) וכן פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של בין 5 ל- 10 שנים. בנוסף כולל מתחם זה גם ענישה מותנית נוספת (מאסר ופסילה), וקנס. קביעת העונש: עונשו של הנאשם ייגזר כמצוות המחוקק, תוך הקפדה על ה"הלימה" בין העבירות לעונש, ובהתאם לחומרת העבירות ולמידת "אשמו" של הנאשם. ועוד בבואי לגזור את עונשו של הנאשם לקחתי בחשבון כי הענישה הנוהגת בשיטתנו הינה לעולם ענישה אינדיווידואלית ולא מכאנית, שיטת המשקללת את נסיבותיו האישיות של כל אדם ואדם, כדבריה של כבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר בע"פ 5106/99 אבו- ניג'מה נ' מדינת ישראל: "ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם". לעניין חומרת העבירות, כפי שהובא לעיל בהרחבה, הן המחוקק והן ביהמ"ש העליון רואים בחומרה רבה עבירה של נהיגה בזמן פסילה, המבטאת זלזול בחוק ובצווי בתי המשפט. עבירה של נהיגה בשכרות (סמים) חמורה כשלעצמה, ומבטאת סכנה ממשית לנאשם ולציבור המשתמשים בדרך. חומרה נוספת ויתירה יש במקרה זה שכן הנאשם הינו בלתי מורשה לנהיגה ומעולם לא הוציא רישיון נהיגה מכל סוג. לעניין מידת "אשמו" של הנאשם, קביעה הנדרשת על מנת לבסס את גזר הדין לפי עקרון "ההלימה" נקודת המוצא היא כי מדובר בעבירות חוזרות.

גזר דין |12/02/2015 |בית המשפט לתעבורה – תל אביבמאזכרים – 1 |עמודים – 11