סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מגדיר לשון הרע כ'דבר שפרסומו עלול':
סעיף 2(א) לחוק קובע כי פרסום יכול שיתבצע בעל פה או בכתב, בעוד שסעיף 2(ב) לחוק קובע כי רואים כפרסום אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע אליו, או אם היתה בכתב, והכתב עשוי היה להגיע לאדם אחר זולת הנפגע.
בע"א 234/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל (פ"ד לא(2), 281 [24.02.77]) הותוותה מטרתו של איסור פרסום לשון הרע, והיא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם לשם טוב, ולדאוג כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו.
בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פס"ד מיום 4.3.2004, עמד בית המשפט העליון על השלבים לניתוח עוולת לשון הרע ותוצאותיה, ואלה הם:
בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בהקשר זה נפסק כי 'פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר'.
בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר מוטלת חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק – כלומר, אם הדברים שנאמרו מהווים 'לשון הרע' בהתאם לסעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' בהתאם לסעיף 2 לחוק – וזאת ללא תלות בכוונת המפרסם – ובלבד שיוכח כי הפרסום עשוי היה להביא לתוצאה של השפלת האדם וביזיונו;
בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק;
השלב הרביעי והאחרון הוא שלב הפיצויים.
באחד התיקים שהובאו לפתחו של משרדנו, התבקשנו להגן על סייעת בפעוטון שנתבעה על ידי מעסיקתה, בעלת הפעוטון, לאחר שדיווחה כי בעלת הפעוטון נוהגת להתעלל בפעוטות.
בקו ההגנה נדרשנו למספר הגנות אפשריות בהקשר זה לפי חוק איסור לשון הרע, ואלה מקצתן:
דיו רב נשפך בפסיקה על האיזון השיפוטי והמוסרי המתבקש בין הזכות לשמירה על שמו הטוב של אדם, ובין חופש הביטוי וחובת השמירה על אינטרסים ציבוריים, חברתיים וערכיים הניצבים מנגד.
איזון ראוי זה מצא את ביטויו ברשימת ההגנות המוחלטות המעוגנות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, עד שכל התבטאות הנכנסת בגדרו, תיחשב לפרסום מותר ותהא שמורה מפני תביעת לשון הרע – אף ללא חשיבות לכוונותיו של המפרסם ולתום לבו, וללא כל צורך להוכיח את אמיתות הפרסום, וכך נפסק: 'פרסום העונה לתנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק על חלופותיו נהנה מהגנה, אף אם הפרסום כוזב, ומונע ממניעים שלא ממין העניין. משום כך זכתה ההגנה שבסעיף זה לכינוי "הגנה מוחלטת"' (ע"א 57/08 אילנה חייט נ' יעל אשל, פורסם ביום 12.10.2008).
ודוק: אין מדובר בהגנה בלבד, כי אם באיסור כניסה מפורש אל היכל המשפט פנימה באותם מצבים המקימים אינטרסים וערכים שגוברים על הזכות לכבוד האדם ולשמירה על שמו הטוב (ת"א [חיפה] 1346/98 ארבל עדנה נ' חטר ישי דרור [פורסם במאגרים, 01.08.1999].
ההוראה הרלוונטית לענייננו היא זו הנזכרת בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, העוסק בפרסומים שהמפרסם חייב היה לעשות על פי דין, וזו לשונו:
'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – […] (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור'.
מקורה של חובת הדיווח שהוטלה על הנתבעת 'על פי דין' במקרה דנן, מעוגנת בסעיף 368ד לחוק העונשין, הקובע:
'368ד(א) היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה; העובד על הוראה זו, דינו – מאסר שלושה חדשים';
'368ד(ב) '[…] עובד חינוך […] איש צוות במעון או במוסד שבו נמצא קטין או חסר ישע – שעקב עיסוקם במקצועם או בתפקידם היה להם יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או חסר ישע בידי אחראי עליו – חובה עליהם לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי […]; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר ששה חודשים'.
'368ד(ג) היה לאחראי על קטין או חסר ישע יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר על קטין או חסר ישע עבר בו עבירה, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוציאלי שמונה לפי חוק או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו – מאסר ששה חודשים'.
לעניין מהותה של חובת הדיווח מכוח סעיף 368ד לחוק העונשין, יפים דבריה של כב' השופטת יהודית שיצר מבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ 40146/07 מדינת ישראל נ' שכטמן פאינה ואח' (פורסם ביום 30.04.2009):
'עוצמתה של חובת הדיווח נגזרת, בין היתר, ממידת הקירבה ומהתפקיד של מי שעליו היא חלה. לטעמי, חובה זו היא ברף גבוה כשהיא נוגעת לאחראי על קטין, המופקד על שלומו, כמו מנהלת ובעלת גן ילדים. דרישות מאדם כזה, מטבע הדברים, מעמיקות וחמורות יותר מהדרישות מעובר אורח מקרי או משכן, שאין לו קשר טיפולי קבוע כלפי הקטין (ואפילו ממנו נדרשות רמות מידה מסוימות)'.
אף שה'פרסום' לו טוענת התובעת מהווה פרסום מותר לוכח ההגנה המוחלטת שחלה בעניין זה לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע (להלן – החוק), למען הזהירות הנתבעת תוכיח כי קיימות לפחות עוד שתי הגנות מקלות אשר הוכחת תחולתן תפטור אף היא את הנתבעת מחבות: הראשונה היא הגנת 'אמת בפרסום' (הידועה גם כטענת 'אמת דיברתי') לפי סעיף 14 לחוק; והשניה הגנת 'תום הלב' לפי סעיף 15 לחוק.
לפי סעיף 14 לחוק, נתבע ייהנה מקיומה של הגנת 'אמת בפרסום' אם יוכיח שני יסודות מצטברים: ראשית – כי הפרסום אמת הוא ביחס למציאות העובדתית, כפי שהיתה ידועה בעת הפרסום – לרבות ביחס להתנהגות אסורה אף למראית עין; ושנית – כי יש בו משום עניין או תועלת ציבורית, בהתאם לנורמות חברתיות נהוגות הראויות להגנה.
סעיף 15 לחוק מוסיף נדבך נוסף לקודמו, ומעמיד את דרישת תום הלב כתנאי נוסף להגנה על ביטויים בעלי עניין ציבורי המצדיקים את הפרסום, אף שאינם אמת – לרבות במקרים שבהם 'היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום' (ס' 15(2) לחוק), או כאשר 'הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע […] או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה' (סעיף 15(8) לחוק).
כל הזכויות שמורות document.getElementById("year").innerHTML = new Date().getFullYear() ©
